רגשות האשם הם אלו שמתחו את כף ידי אל האפרכסת ובכוחם הרמתי אותה והתקשרתי. הרגשות האלה, המתחפרים אצלי בדרך קבע, ישבו לי על קצות העצבים, מנתבים את המחשבות שלי למקומות אחרים, מקומות בהן שוכנות האמונות שלי, הפחדים שלי, מתאספים לכדי ענן כבד על לבי, מזינים את אדמת המחשבות בם נזרעו, שוב ושוב, מונבטים, מתרבים, גודלים.
ידעתי שלא אוכל להתפטר מהרגשות אפילו זמנית, עד שלא אעשה את, אז הכרחתי את עצמי, כמו פעמים רבות בשנים האחרונות, להרים את האפרכסת ולהתקשר. חשבתי שאני יודעת בדיוק איך תשמע השיחה, שהרי התקיימה מאות, אולי אלפי פעמים, באותה אוירה עכורה של כעס, מרירות, כאב וּטרוניות שהפכו עם השנים למנטרות. כמה פעמים אילצתי את עצמי להקשיב לה, לשמוע שוב ושוב מה הוא עשה, לה ולאחרים, ואיך בדיוק התנהג, נכנסת לפרטים הכי קטנים, אישיים ומזעזעים, מתארת תיאורים מבחילים ובעיקר מזעזעת אותי במילותיה, בידיעה לְמה הפכה האשה שהיתה כה עדינה ומעודנת, ואיך לכאורה, השילוב הקטלני של גילה היגע והשנים הרבות שנאלצה לחיות בחברתו, הפכו אותה למישהי אחרת. כאילו שעם כל שנה שחיה אתו, עם כל קילוגרם עול שנוסף בכל שנה, שחרר עוד חלקיק מחרצובות לשונה.
הפעם הנסיבות היו שונות. היו לה כל הסיבות הנכונות מבחינתי, להרגיש עצובה, מדוכאת וכואבת. ציפיתי שכך.
בפעם האחרונה שדיברתי אתה היא היתה לגמרי מפוחדת. מתוחה ועצבנית, אך בעיקר מפוחדת. שם דבר לא הלך כמו שצריך. שלושת החודשים שניתנו להם לפנות את הבית, הדירה, גזו לתוך ואקום הזמן הענק, ועדיין לא נמצאו להם דירות, לשניהם, כל אחד לחוד.
היא מאד דאגה, ואני דאגתי לה ולשפיותה, בעיקר מרחוק באמצעות הטלפון. ניסיתי פה ושם לעזור, לחפש דרך האינטרנט, להכין מכתב ולשלוח בפקס' לכל המתווכים, התקשרתי, שאלתי. הייתי די בהלם מהמצב, מההיצע ויותר מכל ממחירי הדירות להשכרה. לבסוף בזכות חסדי-שמיים ומאמצי אֶחי, הסתדרו הדברים בדיוק בזמן, אך עדיין חששתי לה מאד. חששתי לנפשה שמא תקרע לגזרים, שמא תמאס חיים שגם כך לא לטפו כלל את גווה. גם כך בזמנים אחרים, בנסיבות קלות יותר בהרבה, זרקה משפטים שהשאירו אצלי את חותמם לאורך זמן.
העובדה שבגילה המתקדם ובמיוחד במצבה הבריאותי נאֶלצת לעקור מביתה הכאיבה לי. הבית שבו שכנו, פוסעת בין קירותיו מוכרים וחמימים כמעט ארבעים שנה, דירת דמי-המפתח הישנה וההרוסה אותה הפכה לצבעונית ואינטימית, ידיה נוגעות בכל פינה, משפשפות, ממרקות ומבריקות באהבה, מייפה וממלאה את תוכנה בנגיעות לבה המשתוקק להיות מוקף ביופי משלה.
כל השבוע האחרון במיוחד חשבתי על רגשותיה, מרירותה, פחדיה, אכזבותיה. כרכתי את אובדן ביתה במחשבותיה על אובדן היציבות והשייכות, כאילו לא די בהרגשה הנוראה של אדם מבוגר הנאלץ להסתמך על ילדיו שיעשו כמעט הכל בשבילו, ונחמתו היחידה נטלת ממנו.
אמא הרימה את האפרכסת.
"הלו?!" אמרה בקולה הגבוה, הצרוד קמעה, בצלילים לא מוכרים,
"הי אמא! מה שלומך? איך את מרגישה?",
"נהדר, פשוט נהדר!", אמרה וצחקה.
היתה שניה אחת שנעצרה נשימתי. הזדקקתי לאותה שניה כדי לעכל כי הצחוק המגיע לאוזני אמיתי, שאני לא מדמיינת. אמא שלי צוחקת צחוק קליל ומשוחרר?!!
"אמא?! זו את?! את נשמעת מאושרת!" אני מגיבה בתמהון,
"חה, חה, חה, כן, זאת אני. אני באמת מאושרת! ממש טוב לי!"
היא באמת מתכוונת לכך! זה לא מסוג המשפטים המשתמשים במילים חיוביות כדי להדגיש את היפוכן של הרגשות. צחוק קצר השתחרר לי.
"כן, כן, סוף סוף, לבד. אף אחד לא יעיר אותי מהשינה בצעקות וקללות, בדפיקות איומות, לא ימרר לי את החיים, יבייש אותי בכל הרחוב, ידרוש דרישות חסרות הגיון, יהפוך אותי למשרתת שלו. זהו, גמרנו, עכשיו אני סוף סוף לעצמי",
"אמא! את יודעת?! אני לא חושבת שאי-פעם במהלך החיים שמעתי אותך אומרת את המילים האלו. נהדר, אני פשוט מאושרת בשבילך, איזה יופי! פשוט תענוג! הלוואי שתמיד תרגישי כך ושיהיה לך רק טוב!",
"זה בגלל שאף פעם לא הרגשתי כך, ענתה ממשיכה ומצחקקת, אני מאד מאד מרוצה",
"אז בטח עכשיו את רוצה גם להתחיל עם הגירושין, לא?!",
"להתגרש?! בשביל מה?! איזו בושה! לא, לא צריך!" אמרה והרינה בקולה מעט שקעה וצלילים אחרים בקעו.
"חשבתי שזה מה שרצית כל השנים, לא?! זה מה שמטריד אותך, הבושה?! אנחנו במאה העשרים ואחת, אמא. אנשים מתגרשים בערך כל שניה מהסיבות הכי טפשיות בעולם. חוץ מזה שכך תוכלי לקבל תמיכה מהביטוח הלאומי כמו שמגיע לך, כי מי יכול לחיות מקצבת הזקנה הנמוכה הזאת, ומי כמוך יודעת זאת?", אמרתי,
"לא, לא. בשביל זה לא צריך להתגרש. אני לא מעוניינת, בשבילי העיקר היה השקט והשלווה. שמעתי שגם כך אקבל עזרה",
"טוב אמא, מה שטוב לך!".
מהורהרת הנחתי את האפרכסת על מקומה. חצי מהרגשות התפוגגו. עתה נותר חציין השני של רגשות האשם, אלו שקשורים אליו, גם אם אני יודעת בתודעתי שאינם צריכים להתקיים, כנראה יוותרו לעולם. אך זה מיועד כבר לסיפור אחר.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
