סיפורים

החותמת, הפתילים והמטה - סיפור (חלק שלישי מתוךארבעה)

הַחֹתֶמֶת, הַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה (חלק שלישי)

 

"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" בְּרֵאשִׁית ל"ח, כ"ה.

 

אמר המחבר: עלילת הסיפור היא דמיונית. כול דמיון בין ההתרחשויות המתוארות לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. גם הדמויות המתוארות בסיפור הן פרי דמיוני ואין להן אחיזה במציאות.  

 

ביום הזיכרון במלאת שנה לנפילתו של ערן הייתי טרודה בלימודים ולא התפניתי לפקוד את קברו בקיבוץ ג'. מה גם שלא רציתי לפגוש בבני-משפחתו, שבשנת האבל לא שמרתי על קשר עימהם. בערב חורפי גשום, דקות אחדות לאחר שובי מהלימודים, צלצל הטלפון. יהודה, אביו של ערני היה בצדו השני של הקו. מאחר שלא סיים את עיסוקיו, נשאר ללון בירושלים. "האם מותר לי להזמינך לסעודת-ערב?" שאל בקול מהסס. הזמנתו באה במפתיע וחשבתי לדחותה משום עייפות מהרצאות שהקשבתי להן באותו יום ומטיפול בחולים, ומכול-מקום לא היה לי עניין בקשר עם הוריו. בהתכנסות שהייתה בקיבוץ מיד לאחר נפילתו של ערן, יהודה כלל לא התפנה לשוחח איתי. כול העת היה עסוק בהקלטת הזיכרונות. אלא שפי לא נשמע למחשבותיי והשבתי לו שבשמחה אצטרף אליו.

מאז שנתמנה למנהל-ייצור במפעל הנעליים של הקיבוץ, יהודה היה מגיע מעת לעת לירושלים, לפגישות עם קבוצת בעלי-ההון שרכשה את המפעל שש שנים קודם לכן, כשהמפעל עמד להתמוטט. על נסיעותיו לירושלים נודע לי מערני. "אבי שונא את העיר שלך," כך אמר כדי לצער אותי. "הוא שונא את בעלי-ההון שמתייחסים אליו בבוז, משתדל לסיים את ענייניו מהר ככול האפשר ולהימלט." הייתי עונה לו, "אילו היה נשאר לטייל איתי בעיר וטועם מיופייה, אני בטוחה שדעתו הייתה משתנה." אלא שתשובתי כלל לא עניינה אותו, משום שהדברים שכביכול ציטט מאביו, לא באו אלא להקניטני.

יהודה בא לאסוף אותי. כשפתחתי את הדלת חשבתי שערני המחופש לאדם מבוגר עומד בפתח עם זר פרחים בידיו, תעלול שהתאים לו לעשות. את המעיל הכחול עב-המידות שלבש הכרתי. ערני רכש אותו חמש שנים לפני כן לקראת ביקור אצל משפחת אימו בסקוטלנד. הוא נהג לבוא עימו בבואו בימי החורף. נראה כי יהודה ירש את המעיל. פני האב שעמד בפתח היו שובבות כפני בנו אך חרושות קמטים ושערו קצוץ כשער הבן, אלא שזה של הבן היה בלונדי ושער האב כסוף. החוורתי ונאלצתי להישען על הקיר כדי שלא אתמוטט. "אתה דומה לערני," אמרתי. "בפניך, בגובהך ובמבנה גופך."

"מרבים שמעתי את זה. אבל הם לא אמרו שאני דומה לבני אלא שהבן דומה לי."

"לגביי אתה הוא הדומה לו," הבהרתי את דבריי והוספתי, "המשפט שאמרת כמו יצא מפיו של ערני. הקול אותו קול והציניות כמו זו שהייתה לו. הדייקנות בהירארכיה שאתה הוא האב והוא היה הבן, הייתה אופיינית לו." כשנטלתי מידיו את הפרחים אמרתי, "ערני אף-פעם לא כיבד אותי במתנות ובמיוחד הסתייג מפרחים. טען שכעבור יום הפרחים ייבלו וזה עצוב. זה כמו אנשים צעירים שמתים."

"הוא שמע את זה ממני. אכן זוהי הרגשתי. אך לפגישה ראשונה לא העזתי להביא לך משהו אישי."

שיחתנו בזמן הסעודה עסקה כולה בערני. חששתי שהנושא היה מכאיב לו, אלא שהוא התעקש להמשיך. הוא תיאר מעשי שובבות שעשה עם בנו ששעשעו אותם וליווה את דבריו בצחוק אדיר וכבר התפתיתי להאמין שסיפור נפילתו של ערן היה בדיה אכזרית. "ממני למד משחקים פרועים. בחופשותיו מהצבא עדיין התנהגנו כשני פרחחים. רציתי שתמיד יהיה שמח." יהודה ידע עליי פרטים רבים. משתמהתי על-כך הסביר, "ערן הרבה לספר לי עלייך. אהב אותך. האמין כי את המלאך שלו."

"היה לו לב גדול ואהב הרבה נשים," הערתי קצת בתקיפות. "היה לו כינוי לכול חברה, שמש שלי, שמיים שלי, כוכב שלי, פרח שלי, שיח ורדים שלי, יקינטון המתוקה ועוד. הכינויים הללו היו ריקים מתוכן ובאותה ריקנות גם כינה אותי מלאך שלי. הוא בכלל לא ידע מהי מונוגמיה. בערבים שהיה משוחרר מפעילות ביטחונית, היה מזדרז לחברתו כדי לבלות עימה. לאחר שנפרד ממנה דהר כמו כלב מיוחם לחברתה. הוא לא היסס להתגאות על הצורך הזה אפילו בפניי."

יהודה השיב לי, "באחת משיחותינו האחרונות היפנה את תשומת לבי לכך שכול בנות-זוגו היו מהמחנות הצבאיים שבהם שרת."

"כי זה היה לו קל. הן היו במקום והוא לא הצטרך להרחיק נדוד למענן," הערתי עם חיוך מריר.

"לא," השיב בהחלטיות. "זו לא הייתה הסיבה. בחר בהן כדי שיהיה איתך בסופי השבוע שבהם היה משוחרר מפעילות צבאית. הקדיש להן את ימי החול והן הסכימו לשחררו למענך בסופי השבוע."

כשכבר עמדנו להיפרד ליד דלת דירתי, שאלתי אותו, "למה באת לפגוש אותי?"

"רציתי לומר לך מדוע ערני, שמכול חברותיו אהב אותך, לא הציע לך נישואין." דבריו היו תמוהים ובכול זאת החמיאו לי. אף שכעבור חודשים אחדים עתידה הייתי להיות רופאה, ורופאה לפי ערני אינה אישה, התרגשתי כשאביו של הגבר שלא חדלתי לאהוב, גילה לי שבנו, שלא שפע בווידויי אהבה,  היה מאוהב בי. "האחרות היו תחפושת להסוות בפנייך את הפחד שלו להתקשר אלייך. הוא ידע שלא יהיה מסוגל ללמוד באוניברסיטה. היה דיסלקטי בצורה חמורה. לא היה מסוגל לכתוב ולקרוא."

"ידעתי שהיה דיסלקטי. הוא ידע שידעתי על כך ושזה לא הפריע לי. תמיד סייעתי לו בקריאה ובכתיבה. גם ניהלתי לו יומן. הוא הכתיב לי חוויות ומחשבות ורשמתי אותן ביומנו. חלפה שנה למותו ועדיין אני אוהבת אותו. כנראה שכול חיי אמשיך לאהוב אותו. אבל הוא לא אהב אותי. המשיך לבוא אליי משום שנזקק לעזרתי. תמיד השמיץ אותי שאני לא אישה. אף פעם לא שמעתי ממנו דברי אהבה. במצבים אינטימיים, כשווידויי אהבה היו מתבקשים, הוא סיפר לי על מעשי גבורה של חיילים בשדות- קטל ובעיקר סיפר על צבי. לפעמים כשהיינו עושים אהבה חששתי שהיה בשמחה מחליף אותי בצבי."

"אין לי ספק שאהב אותך. פעמים רבות הצעתי לו לשמש עבורו ככתבן ולקרוא בפניו את כול מה שיזדקק. הוא לא קיבל את הצעתי. הוא חשש שאם לא יהיה זקוק לעזרתך, לא יימצא לו תירוץ לבוא אלייך. הוא חשש שיום אחד תמאסי בו. את משכילה, בקרוב תהיי רופאה, והוא יישאר גבר נחות. הוא נהנה מקרבות החשיבה שניהלתם, כך כינה את העימותים האינטלקטואליים שהיו ביניכם. 'חושבת כמו גבר', אמר. 'לנצח אותה בקרבות הללו זה אתגר'. הוא טען כי את יודעת לשלוט בגברים בפקחות. הוא לא רצה שאישה תשלוט בו. הוא העריץ את שתלטנותך כול-עוד לא נגעה בו ולא היה לו הכוח להתנתק ממך. קיווה שאת תביאי לכך לכשתיווכחי בחוסר נאמנותו לך. לכן גילה לך על מאהבותיו."

היו לי שיחות רבות עם ערני על הזוגיות שבה שולטת האישה בבעלה. הוא הגדיר את זה כזוגיות קלוקלת. לא ידעתי שראה בי אישה שתלטנית ולא עלה על דעתי שבזוגיות קלוקלת התכוון לקשר שבינו לביני. הייתי בטוחה שהתייחס להוריו. אימו אישה משכילה, כותבת ספרים באנגלית שהם רבי-מכר בעולם כולו, ואביו סתם סנדלר חסר השכלה. לדבריו הפער בהשכלה לא היטיב לזוגיות שלהם.

בערב שלמחרת טלפן יהודה להודות על הזמן שהקדשתי לו. "גם אתה הקדשת לי מזמנך," עניתי.

"בכול זאתקיבלתי ממך יותר משהענקתי לך," השיב. "על אף שלפני שבע שנים הודיע לך כי לא יישא איתך לאישה, בשיחתנו חשתי כמי שמשוחח עם כלתו האלמנה. כשערן נפל, עדיין לא מלאו לו שלושים. שיכלתי בן ועולמי נהרס. אני מנסה להזכירו לידידיי או לבני-משפחתי והם מתחמקים ממני. זה חשוב לי. גם בת-שוע מתחמקת ממני בכול עת שאני מנסה לשוחח איתה. אני יודע שמותו כואב לה, אלא שהיא מתנחמת בניהול ופיתוח המוזיאון. מדי פעם מגיעים מבקרים והיא מספרת להם על חייו הקצרים, מראה תמונות שצילם וציורים שהותיר, ולאחר שמסתלקים, מסתגרת בחדרה וכותבת עליו ספר. את מתאבלת עליו כמו אלמנה ואתך יכולתי לשוחח בנושא הכאוב לשנינו. סיפרתי לך עליו, את הוספת סיפורים משלך, והבחור כמו קם לתחייה. אני יודע שגם לך היה חשוב לדבר עליו." 

ביקורו של יהודה לא היה חד-פעמי. כעבור שלושה שבועות שוב הגיע. שוב הזמין אותי לסעוד עימו ושוב שיחתנו עסקה בערני. "לפני שהלך לצבא היו לו חברים רבים בקיבוץ. בחברתם היה ילד עליז והחברים היו כול עולמו. הם גדלו ביחד מאז שהיו פעוטות וראו בדיסלקציה חלק טבעי ממנו. על כן לא התבייש בפניהם. בצבא זה היה שונה. הוא פגש אנשים חדשים שלא הכירו אותו והללו נתקלו בבחור דיסלקטי. הוא התבייש כי חשש שהם יראו בו נכה. הוא לא רצה רחמים ודחה את אלה שניסו להתקרב אליו. כך התדרדר מילד חברותי לגבר מתבודד ללא חברים. כלפי חוץ הקרין פתיחות, עליזות ורדיפת שמלות. אלא שהן באו להסתיר את היותו מסוגר ומיוסר. אלוף-משנה צבי וערן היו ידידים טובים שהעריכו זה את זה וערן אף תבע מעצמו להדמות לצבי. אך ידידותם הצטמצמה לתחום הצבאי. אף פעם לא נועץ בו על התלבטויותיו כאדם דיסלקטי. בחמש שנות חייו האחרונות השתדל להגיע כמעט מדי שבוע ליממה אחת לקיבוץ, תחילה לבנות את ביתו ומשנשלמה מלאכת הבנייה בא לצייר. הציור היה תחביב שהחליף את הצילום. בלילות היינו משוחחים. יותר נכון שהוא שפך את ליבו על כול מה שפגע בו ואני הקשבתי. ההקשבה שלי הייתה לו חשובה. הוא לא התכוון להיוועץ בי כי לא חשב אותי לחכם. כשאת התקרבת אליו היה לו ברור שקיבלת אותו כמות שהוא. לכן נפתח בפנייך והגדיר אותך כמלאך שלו. עלייך הרבה לספר לי. כמעט שלא התייחס לאחרות."

"אני רוצה לתקן אותך במשהו," הערתי. "לא קיבלתי אותו כמות שהוא. אהבתי אותו כמות שהוא, גם שזייף והקרין שהוא מאושר. הייתי מוכנה לקבל אותו עם הבנות שהזדנבו מאחריו. גבר יפה כמותו, זה לא ייתכן שבנות לא תזדנבנה מאחוריו, ולו רק לדרוך על האדמה שעליה דרך. לא קינאתי בהן."

למחרת כשטלפן להודות על הערב שהקדשתי לו, אמר לי, "באוזנייך אני יכול לבטא את הדברים הכואבים לי ביותר. הוא נפל – חיילים רבים נפלו בהגנת הארץ. אבל הוא היה בני, ואני מחפש את המשמעות שבנפילתו." לא ידעתי מה לענות לו משום שגם אני חיפשתי משמעות בנפילתו.

בשלישית הגיע כעבור שבועיים. שוב הזמין אותי לאותה מסעדה שכבר הכרנו. סיפר לי שהשלים להעביר לכתובים את כול הזיכרונות שהעלו המשתתפים בהתכנסות. "רוב הדברים לא היו לי חדשים," אמר. "הכרתי אותם מחיי איתו ומשיחותינו הרבות. מה שהיה לי חדש אלו הזיכרונות שהעלו חבריו לנשק ביום ראשון אחר-הצוהריים. אף פעם לא התגאה במעשי-גבורה. ואם סיפר משהו, זה בעיקר להתגאות בפניי שהדיסלקציה לא הפריעה לו בפעילותו הצבאית. פעם אמר לי שבצבא גילה שגם כדיסלקטי היה מסוגל לתרום לקהילה. לא רוח אלא כוח ואומץ לב. בשדות-הקטל הוא הצליח להוציא מקרבו אנרגיות שבסביבות אחרות השימוש בהן היה עלול להיות הרסני. במעשי-גבורתו הוכיח בעיקר לעצמו שגם הוא היה ראוי להיות קיים. אלו היו מילים שלו. בימים האחרונים נזכרתי בהן והגעתי למסקנה כי חטאתי כלפיו. במשפחתנו אני דאגתי לחינוך-הילדים. לבת-שוע לא היה זמן לכך. מגזברות-הקיבוץ לחצו שתתמסר לכתיבה כי התמלוגים זרמו לקופת-הקיבוץ. את כול ילדיי אני אוהב והקדשתי להם את כול זמני. אלא שהבריאים אינם זקוקים לתמיכה מעבר לזו הניתנת על ידי הורה נאמן. הוא היה זקוק לתמיכה יותר גדולה מסתם נאמנות. כשהיה בן תשע גיליתי שהילד שלי סובל מדיסלקציה. עד אז האמנתי שעוד שנה עוד שנתיים יתגבר על קשיי הקריאה והכתיבה. כשהיה בן תשע פסיכולוג בית-הספר קבע באופן חד-משמעי שהילד דיסלקטי. לא עלה בדעתי לרוץ אתו למומחים שיעזרו לו להתגבר על זה והוא המשיך להתענות בבית-הספר של הקיבוץ. חשבתי שמשחקים, שהפיגו דיכאונות שגרמה לו הדיסלקציה, ייפתרו גם את בעיותיה. האמנתי שאם יהיה מלך המחזור, ידע לקרוא ולכתוב. השתעשעתי איתו ועם חבריו, אבל לילד זה לא תרם דבר. בשנים הראשונות לשרותו הצבאי, כשבא הביתה לחופשות, מרבית חבריו כבר לא נמצאו בקיבוץ להשתעשע עמו. היינו הוא ואני משתעשעים לבדנו במשחקים, אלא שהם כבר לא שיככו את דיכאונותיו. לפעמים שיחק איתי להצהיל את רוחי, אבל העדיף שנשוחח. לפני שש שנים נחשף לציור ולמוסיקה. דאגתי שיהיה לו מלאי של בדים וצבעים שיוכל לצייר בחופשותיו כאוות נפשו, ולמלאי של תקליטורים שייקח עימו לצבא. זה עזר לו עד לגבול מסוים והרגשתי שאני חסר אונים ואיני מסוגל להושיע לבן שלי. על חטא שחטאתי שלא דאגתי לחינוכו על ידי מומחים איני ראוי למחילה."

 

ביקוריו של יהודה נעשו תכופים. הוא היה מגיע מדי שבוע, ובערבים שלא בא, שוחחנו בטלפון. היו לו הרבה דברים לספר לי על ערני ולי היה מה לספר לו. נהג להקליט את שיחותינו לגניזה בארכיון המוזיאון, אבל חשתי כי זו אמתלא לטהר את ביקוריו אצלי בפני בת-שוע. האבל על ערני היה הדבק שהדביק בינינו, אלא שהאינסטינקטים הנשיים שלי רמזו שהיו סיבות נוספות לביקוריו ולא הופתעתי שהחל להתעניין בי ולהטיף על התנזרותי. "האם אינך מבין שאני מתאבלת על מותו של בנך?" שאלתי.

"שנת האבלות כבר נסתיימה לפני שנה," השיב לי. "ערן מת ואת נותרת בחיים. המוות היה הגורל שלו והחיים הם שלך. הייתי אביו מולידו ובכול זאת אני מבקש אותך להמשיך בחייך, להתחתן ולבנות משפחה. אני מבטיח שאם יהיו לך ילדים אני אהיה להם כמו סבא, כאילו היו ילדיו של ערן."

"גם הוריי מייחלים לזה. אך אני לא מסוגלת. הרהורים על מגע עם גבר אחר מעוררים בי סלידה."

יהודה לא הסתפק ביציאה למסעדות. היה מוציא אותי מהבית לראות סרטים בבתי-קולנוע ואחר-כך לשבת בבתי-קפה, מה שחייב אותי לדאוג ללבוש מתאים. כמו ערני, גם הוא לא שם לב לשמלות שלבשתי, אלא אישה כשנכנסת לבית-קפה, חשה במיליון העיניים הננעצות בה. התחלתי מתעניינת באופנה, משהו שאף פעם לא התעניינתי עד אותה עת, והוא ידע להחמיא לי על בגדים חדשים. תמיד היה אסיר תודה על שיצאתי לבלות עימו, למרות שידעתי היטב שהוא עושה את זה כדי להוציא אותי מהאבל והרגשתי כי אני נקשרת אליו יותר ויותר. על ביקוריו הראשונים דיווחתי להוריי והם הביעו תרעומת. הם רצו בשבילי גבר בגילי. מאחר שהייתי כבר בת יותר מעשרים ושמונה, לא היה להם איכפת שיהא גרוש, אך ללא ילדים. יהודה לא עמד בתנאים הללו וחדלתי ליידע אותם על ביקוריו.

יום אחד הגיע מוקדם משום שהיה בדעתו להזמין אותי לבקר במוזיאון. אמר כי הוא מרגיש צורך להכיר תמונות שערן התעניין בהן ולהבין מה מצא בהן בנו וכי רק ממני יוכל ללמוד על כך. קצת חששתי משום שחלף זמן רב מביקוריי עם ערן במוזיאון ומה גם שראינו שם תמונות שונות שברובן הוצגו בתערוכות מתחלפות. להפתעתי, כשעמדנו מול התמונות של הציירים המודרניים הגדולים המוצגות דרך קבע, שמולן עמדתי עם ערן בכול ביקור שערכנו שם, ובכול פעם הרצה עליהן בפניי כאילו ראינו אותן לראשונה, הכול שב לזיכרוני והצלחתי להעביר לאב את ההסברים ששמעתי מפי בנו. "אני מעוניין לבקר בכול מקום שערן ביקר אתך, לדעת במה התעניין ואלו דברים משכו את ליבו בנוכחותך. את חייבת לספר לי כיצד הייתם מבלים את סופי השבוע כשהייה בא אלייך."

"אני לא רוצה לאכזב אותך, אבל אין לי הרבה מה לספר על סופי השבוע," עניתי. "ערני תמיד הגיע עייף ורוב הזמן היה ישן. קצת מאוד יצאנו מהבית. אני לא כעסתי על כך. להיפך. רציתי שינוח, שיהיה לו כוח להמשיך במבצעיו הצבאיים שהיו חשובים לו. כשהיה ישן, הייתי יושבת ליד המיטה ובולעת את הגבר היפה הזה בעיניי. זה נראה לך מגוחך, אבל זה מה שעשיתי. לפעמים כשלא הייה עייף הלכנו לראות תערוכות במוזיאון או בבית-האמנים, אך הוא הסתיר ממני שהתחיל לצייר. אם הגיע בימי חמישי, הלכנו לקונצרטים של התזמורת הסימפונית. אלא שלרוב הייה נרדם בקונצרט. הצטערתי בשבילו. לנחם אותי הוא אמר שזה לא נורא, משום שאביו מקליט עבורו את הקונצרט."

 

לימודיי הסתיימו ונותר לי לעבור רק את ההתמחות. בחרתי בכירורגיה, בתפירת בשר-אדם. בכול עת שתפרתי בגוף המנותח לאחר סיום הטיפול באותו חלק שקרענו, כשהחדרתי לבשרו מחט עם חוט, נדמה היה לי שאני תופרת את איבריו של ערני. אילו ניתן היה לי לחבר אותם זה לזה הייתי מאושרת.

מייגעת היא עבודתה של המתמחית. התוכנית ולוח הזמנים נקבעים מלמעלה, ללא התחשבות בה. צורכי המחלקה קודמים. הלילות שבהם הייתי משוחררת לא נקבעו מראש ולא תמיד התפניתי לצאת עם יהודה כשהיה מגיע לירושלים. הוא לא הניח לי לאכול את הסעודה שסיפק מטבח בית-החולים, הביא לשנינו סעודת-ערב מאחת המסעדות ונשאר יושב איתי במשך כול הלילה בחדר הרופאים. לא מחה כשמדי פעם נקראתי לטפל באחד החולים או כשהוזעקתי לחדר המיון ולא נפגע שהייתי מנמנמת בנוכחותו. באחד הבקרים כשהתכוון לעזוב, אמרתי, "ערני לא היה נוהג כך. לא היה נשאר איתי בבית-החולים אף לא שעה אחת. ואני, כשידעתי שיגיע, הייתי מתפנה עבורו מכול עיסוקיי ומקדישה לו את כולי." הוא השיב, "אני חייב לכפר על חטאיו." מעודדת מתשובתו שאלתי, "ערני חטא כלפי שלא נשא אותי לאישה. האם גם על החטא הזה עליך לכפר?" הוא חייך ובקול חלוש מלמל, "אולי." ואז הוספתי, "ביקשתי מערני שיעשה לי ילד. ואף על פי שהבטחתי לו שלא אתבע ממנו להכיר באבהותו, הוא סרב. האם גם בזה אתה צריך לכפר על חטאו?" שוב אמר "אולי," אלא שקולו היה חזק וצחקנו צחוק טוב.

שבוע של פיגועים בירושלים ועוד תאונות דרכים שגרתיות, זה לא קל למתמחית בכירורגיה. כול העבודות השחורות מוטלות עליה. היא מטפלת בפצועים המובאים לבית-החולים באחרית חייהם וצעירים מתים בין ידיה. כשיהודה התקשר בצוהריים לבית-החולים לשאול לשלומי כמנהגו בחודשים האחרונים, סיפרתי לו שכנראה אזכה בערב חופשי ראשון אחרי כמה לילות שכלל לא הייתי בביתי. כשהודיע על כוונתו להגיע, התריתי בו, "אל תבוא. אני מתכוננת לישון ולישון." למרות התראתי הוא עשה דרך ארוכה מהקיבוץ ובא לאסוף אותי מבית-החולים. "אני מותשת," אמרתי.

"לא נצא הערב," השיב. "לכי לנוח עד שאביא משהו לאכול. אחרי שנאכל אסתלק ותלכי לישון."

ערני לא אהב ללכת למסעדות. היה נבוך כשהמלצרים שרתו אותנו. במיוחד התלבט במתן התשר למלצרים. הוא לא היה קמצן, אבל כששילם, נדמה היה לו שהעניק להם תשר מופרז ואחרי שיצאנו תהה שמא היה עליו להשאיר יותר. לעיתים נדירות היינו אוכלים מחוץ לבית. הוא אהב אוכל משובח ודרש שאבשל מאכלים שכמותם אין בצבא. "לפחות במטבח תגלי את נשיותך," נהג לומר. בתחילה חשתי נעלבת אבל במשך השנים התרגלתי לסגנונו, ולמרות העלבון עיינתי בספרי-בישול, התייעצתי עם אימי ועם חברותיי ובצייתנות התאמצתי לספק את טעמו. העיקר שיחמיא לי ויודה שאני אישה.

ישנתי כשלוש שעות. כשהתעוררתי נתגלה לי שולחן ערוך לשניים. יהודה נהג בביתי כבעל-הבית. את השולחן כיסה במפה לבנה שמצאה בין המצעים בארון וקישט אותו בפרחים. "השתדלתי לסדר את השולחן הכי נחמד שיכולתי," אמר באינטונציה מצטנעת. הוא חימם את האוכל והניחו בצלחות. לכאורה דברים של מה בכך, אלא שעד לאותו ערב לא זכיתי שגבר ידאג לארוחותיי. אבא של ערני, תהיתי, יכול היה להיות חותני וסבא של ילדיי. כשהתרומם מהשולחן להביא את המאכלים מן המטבח שוב חשתי דפיקות-לב למראה גוף ענק וחסון, כפי שהייתי חשה בכול עת שהתבוננתי בערני בשעה שהיה מתרומם מכיסא. למרות הקמטים שבפניו של יהודה, הן נראו כפני גבר-ילד כזה, שלפעמים יש לו מבט בעיניים של ילד בן שלוש-ארבע ולפעמים הוא נורא גבר, כפי שנראו לי פני ערני כשראיתיו לראשונה. ניסיתי לדמיין בראשי כיצד היה נראה בטרם מלאו לו שמונה-עשרה כשבת-שוע חשקה בו.

לאחר הסעודה התכוון להסתלק. "את עייפה וזקוקה לשינה," הסביר את כוונתו. כשכבר היה לבוש במעילו ועמד ליד הדלת, חשתי תשוקה להזדקף ולהתמתח לצדו, להצמיד את  שערות ראשי ללחיו, להניח יד על שערות ראשו הקצוצות כמעט לחלוטין ולחוש בדקירות שתגרומנה לכף ידי. זו הייתה אותה תחושה שחשתי כשלראשונה ראיתי את ערני. אז לא העזתי להתקרב אל הבן אך כעבור עשר שנים אני קמה ונצמדת אל האב. "אני זקוקה שתחבק אותי. היה לי שבוע קשה. אנשים מתו לי בידיים. ילד בן חמש, נער בן שלוש-עשרה, ושלושה בחורים וזה בנוסף לשבעה קשישים."

תחילה היסס, אבל לאחר שנשענתי עליו, חשתי את זרועותיו מקיפות את גופי. נמלאתי בחום ושבה אליי תחושת הביטחון שהייתי חשה כשערני היה מחבק אותי בבסיס-הצבאי בגולן, כשהיינו סמוכים לאויב ומעבר לגבול נשמעו פיצוצים. "אני זקוקה שתישאר כאן הלילה ותשמור עליי. אני פוחדת. אני לא יכולה להסביר ממה בא לי הפחד. אני פשוט פוחדת וזקוקה לך."

"לכי לישון במיטתך ואני אשב בסלון עד שתירדמי. אני לא אסתלק לפני כן," אמר. הוא התחיל לומר עוד משהו, אבל מיד חדל. כנראה שהחליט שהדברים שרצה לומר עדיין לא היו ניתנים לאמירה.

למרות שלא רציתי להשתחרר מזרועותיו, צייתי לו, כמו שהייתי מצייתת לערני כשהיה שולח אותי לפניו למיטה. לבשתי את כתונת הלילה ונשכבתי. הוא נשאר לשבת בסלון. "בוא לכאן," קראתי לעברו בהיסוס מה. "אני רוצה להחזיק ביד שלך." כך נהגתי לקרוא לערני כשהיה מתעכב אחריי בסלון, והוא היה בא בריצה מטורפת בעקבותיי כמו אריה הנחפז לבלוע את טרפו.

כשנכנס יהודה אל חדר השינה היו צעדיו מהוססים. בפנים סמוקות התיישב בקצה המיטה, הניח לי להחזיק בידו הימנית ואצבעות ידו השמאלית החליקו על מצחי. "את חייבת לישון," אמר בקול שהיה בו רעד מוזר. "נסי להירדם. אני אשב כאן עד שתירדמי. אל תפחדי."

"הישאר כאן לישון. כבר מאוחר מכדי שתחזור הלילה לקיבוץ. ובעיקר משום שאיני מסוגלת להישאר לבדי. תמונות האימה אינן מסתלקות מעיניי. אני רואה את איבריו השסועים, רוצה לתפור אותם זה לזה, והם כמו נמלטים בין בתי רפיח," גנחתי. "הקדשתי לו שעות ארוכות. כתבתי וקראתי לו וקיוויתי שבתמורה יעשה לי ילד. אך הוא העדיף להשתמש באמצעי מניעה, ולא הותיר לי צאצא."

חלפו למעלה משנתיים מאז שלאחרונה שכב ערני לידי במיטתי. והגיע לילה שבו החזקתי את אביו באותה מיטה. קצת מתוך טשטוש חושים, יותר משום הרצון לילד שיהא דומה לו, והרבה משום הדמיון של האב לבנו, החלטתי שיהודה יעניק לי את מה שבנו מנע ממני. הגבר שהוליד את ערני, האב הדומה לבנו אפילו במערומיו, יפרה אותי. בכול פעם שערני היה בא הייתי מחליפה לכבודו את מצעי המיטה. אך באותו לילה הייתי עייפה והמעשים זרמו מעצמם. אנו שותקים אך ממעשיו בזמן ההתייחדות הבנתי שבשיחותיהם אל תוך הלילה הבן גילה לאביו אלו היו המגעים שעינגו אותי.

 

אמפיתיאטרון הר-הצופים בירושלים קשור לשני מאורעות שהיו אבני-דרך בחיי. באחרון, טכס חלוקת תעודות הדוקטור של האוניברסיטה, הוכתרתי כרופאה ונשבעתי אמונים למקצוע. הראשון תחילתו באותו אמפיתיאטרון בהופעה מרשימה של להקת-רקדנים יפניים שנים רבות קודם לכן, עוד כשהייתי חיילת. הרקדנים רקדו כשבידיהם לפידים ובסופו של המופע אש אחזה בבמה. מראה הבמה הבוערת על רקע מדבר יהודה שבמזרח, שבאותה עת הואר בקרני השמש שעמדה במערב, היה מיוחד. במופע ההוא ישבנו ערני ואני צמודים זה לזו וידו אחזה בידי. את התפעלותו מהמופע העביר לי ברטט שזרם ממנו אליי דרך מגע ידינו. לאחר המופע ערני הזמינני לטייל בשבילי הר-הצופים ולצפות בהרי אדום שמעבר לירדן בשעת השקיעה. המראה, שלווה בהצמדת שפתיו לשפתיי ובמגעי ידיו בגופי, היה מדהים. לאחר השתלטות החשיכה נתגלתה לנו פינה נסתרת בין הצוקים ושם לראשונה התמסרתי לו.

הוריי לא היו שבעי רצון כשהצגתי בפניהם את יהודה שהצטרף אלינו לרגל טכס חלוקת התעודות. יהודה הביא לי ענק זהב משובץ ביהלומים. "רופאה חייבת להתקשט בתכשיטים. אילו היה ערן בחיים זו המתנה שהיה מעניק לך. אני מביא אותה בשמו," אמר.

"אילו היה ערן בחיים הוא לא היה מביא לי שום דבר. הוא כלל לא היה מגיע לטכס. זה לא היה איכפת לו אם אני עדיין שוברת את ראשי בלימודים או אם סיימתי אותם," הערתי.

"אכן היה קשוח ביחסיו לבנות-זוגו. אלוהים העניק לו יכולות-צבאיות שבמלחמות עשוהו למפקד מושלם ועל כך שילם שגם לנשים התייחס כמפקד לפיקודיו. הוא האמין שעליו להיות נוקשה ותובעני, ודרש מהן תשומת לב והתמסרות מבלי שנתן להן תמורה מחוץ למיטה. לא גילה להן את שחשב עליהן כי לא ראה בזה משהו צבאי. אבל את לא היית בשבילו סתם בת-זוג. היית המלאך שלו," הגיב יהודה.

למרות שכבר לא היה בין החיים, אבא המשיך לשנוא את ערני על שניצל אותי. הוא לא חשש לשפוך את מרירותו על יהודה. "גבר, גם כשהוא איש-צבא, חייב להיות הגון ביחסיו עם הנשים. ערן לא היה צריך להמשיך ולבקר את תמר לאחר שהגיע למסקנה שאינו מתכוון לשאת אותה לאישה. מאחר והמשיך לבוא בתדירות גבוהה היא השלתה את עצמה שבסופו של דבר יישא אותה לו לאישה."

"זה לא פשוט," השיב לו יהודה. "אני קיוויתי שהבן שלי, שהתקרב לשנתו השלושים וביתו כבר עמד על תילו, יתחתן בהקדם. הוא אמר לי שבין כול הבנות שהכיר, לא מצא את זו שאיתה יהיה מוכן לוותר על החופש ולחיות איתה במסגרת תא משפחתי. היחידה שהעריך את אישיותה ונזקק לה הייתה תמר. איני יודע אם היא סיפרה לכם על הדיסלקציה שלו. הוא ידע שאף פעם לא יצליח ללמוד באוניברסיטה וחשש מזוגיות עם רופאה. הוא אהב אותה וידע שהיא אוהבת אותו. מפיו שמעתי את זה. בפגישתנו האחרונה אמר לי, 'בקרוב היא תהייה רופאה. ומה אני? סתם בחור חסר השכלה. תמיד ארגיש לידה נחות'. ניסיתי לשכנע אותו שבכוח אהבתם הם יצליחו להתגבר על פערי ההשכלה. אבל לא הצלחתי. כאביו אני מתנחם בכך שגם אם לא התחתנו, הוא זכה לאהוב אותה וזכה לאהבתה."

"אז הוא באמת אהב אותה?" אימא כחכחה בגרונה. הוא השיב לה בחיוב וזה גרם לה להתרגש.

"ומשהו לתמר," הוסיף יהודה כשהוא מביט בי. "ערן לא ידע לתת מתנות. ייתכן שזה באשמתי. לא חינכתי אותו לכך. הוא ילד קיבוץ ובהווי הקיבוצי רק לאחרונה נתינת מתנות נעשתה מקובלת."

אבא הזמין את כולנו לחגוג את סיום לימודיי בסעודת ערב במסעדה. מלכתחילה יהודה דחה את ההזמנה. הרי אינו בן המשפחה. כיבד אותי בשם בנו בנוכחותו בטכס חלוקת התעודות ולא ראה טעם להצטרף לסעודה. לחשתי באוזנו, "בסעודת הערב אני מתכוונת להודיע משהו ונוכחותך חשובה."

בהמתנה מהמרק למנה העיקרית הקשתי עם סכין בגביע היין שלי וביקשתי את שותפיי לשולחן להקשיב להודעתי. "אבא, אימא, יהודה, אני רוצה לבשר לכם משהו שמח. אני בהריון. הבוקר בבדיקות אולטרא-סאונד נודע לי שהעובר שברחמי הוא בן. אני מתכוונת לבנות משפחה חד-הורית. בני, ששמו יהיה ערן, ייוולד בעוד כחמישה חודשים. אחלו לי הצלחה!"

תגובות