בוקר מתקרב

אני עדיין במיטה.

זה שעות כבר שעיני פקוחות, מביטות אל החלון.

די חשוך עדיין.

ככל שהזמן עובר רואים יותר כוכבים.

עוד מעט השמש תעלה, אני עדיין חושב שזה תלוי בי.

שזה תלוי רק בנו. בכולנו. בערים, בישנים, בחולי הירח ובמייללים.

שכולנו יחד משנים את התמונה.

לא חם לי ולא קר.

מישהי שוכבת לצידי בדמיוני.

ישנה עמוק, יפה. עורה חלק.

שערה גולש מן הגב אל הסדין.

אני מוכן שהשמיים יקחו אותי, באמת.

נשארו רק כמה סידורים אחרונים פה על הארץ, מתנצל בחיוך נבוך.

האמת היא שאני פוחד.

פוחד ומתרגש נורא, אבל מוכן.

גם להירדם אני פוחד. תמיד פחדתי לישון.

לישון זה קצת למות.

כל יום זה לחיות מחדש ולמות מחדש, כל פעם קצת אחר.

תודה לכל מי שהיה ושהווה, שלום לכל מי שיהיה.

אהבה גדולה סוחפת אל הים, אהבת השם יהיה מי שיאמר.

השם שלו, השם שלי, השם שלנו.

שמם של החיים.

שמם של כל האנשים והנשים, שמם של הילדים.

שמו של העולם הזה, שכולנו מדברים עליו.

איש לא מדבר על העולם שלו.

יש גם שאינם יודעים על קיומו.

מסתובב אליה, שבדמיוני.

מלטף גבה ולא רוצה לישון.

רוצה שהיא תקום איתי, נפתח חלון אל הזריחה.

נתחבק ונעצום עיניים, לא נרפה עד שניפול מן החלון.

נאמין שאין מכה בסוף.

שהאל אינו מכה את ילדיו.