וזה לא היה נס קפה

היום הוא נכנס לסניף יד שרה

והייתה זו בשבילי הפתעה גמורה.

בפעם האחרונה שראיתי אותו מצבו היה נורא,

בכי,

בכי רע

ודאגתי לאיש הנחמד העדין הזה.

והיום זו הייתה אישתו שהכניסה אותו,

לא מטפל זר,

מטפלת קרובה לליבו,

אישתו.

שמחתי לשמוע שהוא חוזר הביתה אחרי חודשים כה רבים בשיקום מבוגרים.

בכסא גלגלים,

פתח בקנה נשימה

ידיים מונחות על כר ללא תזוזה,

איש בעל חזות צעירה,

נראה טוב למצבו,

טוב למה שהיה עד כה.

משהו במבט,

בעיניים צבט את לבי,

שבוי בכסאו,

שבוי בנכותו,

ללא שפת גוף,

הרגשתי אותו.

משהו לא שלם כאילו ספק מקנן,

פחד מחוסר יכולת להסתגל לסביבה מוכרה,

לסביבה חמימה ,

לאישה לילדים באהבה. 

פה אני יודעת הוא הרגיש בטוח,

פה יש צוות מקצועי,

לא אישי,

פה טיפלו בו באופן ענייני.

אלה הרגשות שסוערים בקרבו,

 שם בבית שהיה ועדיין ביתו,

יהיה נתון לחסדי יקיריו שידעו וירצו למלא כל צרכיו.

ויש משפט שילווה אותי לעד,

משפט שמסמל בשבילי את כל התנדבותי בסניף יד שרה בתל השומר.

המשפט שאמר לי האיש הנחמד העדין הזה

 "את יכולה לעשות לי נס"

וזה לא היה נס קפה,

 "נס שאוכל מחדש להלך".

הלוואי ויכולתי הלוואי אלוהים!