אביב

            בימים האחרונים, נדמה לי שמתחילים להרגיש קצת סוף של חורף.

הימים מתארכים, חמש אחר הצהריים והכול עדיין מלא אור.

השמש חזקה יותר. אני מרכינה את ראשי כאשר אני הולכת ברחוב, היא קופחת בעיני.

אני שונאת אותו.

בחורות מתחילות להתפשט. לאט לאט, כמו בצל.

תחילה כמה אמיצות, כמה תל אביביות צעירות, אחר כך כולן. אחר כך כל כולן.

אני שונאת אותו.

אתמול כבר הורדתי מעלי את החולצה הארוכה, מה יכולתי לעשות, היה לי חם. חלפתי על פני גבר מזדקן שהביט בי ישר מתחת לעיניים.

אני... אני...

בימים האחרונים אנחנו פחות מסתדרים. אפשר בעצם לדבר על שבועות.

אחר הצהריים, ממש לפני שמתחיל הערב, נתקלות עיניו בעיני לרגע קטן ואמיתי של מתח.

שונאת אותו.

ובסופה האחרונה, אז אז כשהברז עוד נזל, וברקים ורעמים עזרו לנו להתכרבל ביחד. אז אז כשעוד נקשו לי השיניים, נדמה לי שעוד היינו קצת מאוהבים.

אני שונאת אותו. אני כל כך כל כך שונאת אותו.

את הקיץ הזה.