צ'רקה / רונן
צ'רקה שוב הבריז. קבענו באחת עשרה אצלי וכבר רבע לשתים עשרה ואין שמץ לבלורית הבלונדינית שלו. יכלתי ללכת לבד אבל לא היה בזין שלי. למרות כל ההברזות שלו היה כיף ללכת איתו. קבענו כל החברה להפגש בשתים עשרה בגלדיאטור. הייתי די מחוק ובכיף יכלתי לישון את כל החמשוש הזה. היה שבוע די קריעה. שלושה מארבים בשבוע הצליחו לשבש לי את כל השינה ואם יש משהו שאני שונא שהוא משתשבש – זוהי השינה.
הייתי עכשיו בין חברות כמו שצ'רקה קורא לזה. אצלו זה היה מצב קבוע - תמיד היה בין חברות. היה משהו במראה הסלבי שלו שמשך אותן כמו זבובים למלכודת דבק. מעניין אם גברים בלונדיניים עושים להן את זה כמו שנשים בלונדיניות... אחד מהכייפים של להיות עם צ'רקה היה לראות את זה קורה. הייתי יכול לשבת ערב שלם על חצי גולדסטר ורק להתבונן במחול החיזור. הן היו מגיעות בדרך כלל בזוגות. אחת תומכת נפשית בשניה. ילדות טובות תל אביב. מהסיפורים אחר כך בבסיס אני לא בטוח שההורים שלהן היו שמחים אם היו יודעים מה קורה באמת במועדנים. צ'רקה היה בדרך כלל נדיב אבל תמיד הייתי מקבל את הפחות יפה. לא שזה ממש הזיז לי. כל שבת שלישית או רביעית, כשכבר היינו יוצאים לא היה זמן להיות בררן. נקוי ושימון היינו קוראים לזה. לנקות את הראש ולשמן את הכלי.
איזה בן זונה, תמיד מאחר. הייתי ישן את השלוש שעות האלה. אחרי שלושה שבועות בטירונות גילינו ששינה זה שם נרדף כמעט לכל דבר. בתור למסדר חולים, לפני הארוחות, קטנצ'יק אפילו היה נרדם מתחת לאלונקה. ישבתי על המיטה מתלבט אם להדליק את הטלוויזיה, את המחשב או את הפלייסטישן. הנשק קרא לי מתחת למיטה מתגעגע. רק ביזבזים וג'ובניקים מסתובבים עם הנשק, גם ככה הכוונת המיוחדת משכה יותר מדי תשומת לב. בהתחלה זה היה מחמיא. חשבתי על זה כעל עוד דרך להתחיל עם בחורות. אבל אחרי שנתיים זה עבר לי. למעשה זה עבר אחרי הפעם הראשונה שנכנסנו פנימה. הפעם הראשונה היא הכי קשה. זה לפחות מה שטחנה לנו במוח המכית בקורס. מאיפה היא יודעת אם בחיים שלה לא היתה לה פעם ראשונה.
עבורי הפעם הראשונה וגם השניה לא היו בכלל בעיתיות. ממש כמו באימונים. מיקמתי את עצמי. עיקר החוכמה זה למצוא עמדה טובה. הכל עניין של גיזרה ושליטה. לפעמים הייתי יושב עם התאצות לפני הפעולה מנסה למצוא את העמדות הכי טובות. הכל עניין של מיקום וסבלנות. בזה היא דווקא צדקה. הורדתי שניים והרגשתי לגמרי בסדר עם זה. הם היו מהרעים. התחושה הייתה כמו לשחק בפלייסטיישן רק אמיתי. השניים האלה יכלו לפגוע בחברים שלי. המחשבות התחילו אחרי שאמיר נפגע מצלף שלהם. נכנסנו עמוק לאיתור מבוקשים. תפסתי עמדה על גג של משפחה מפוחדת. שושו ריכז את כולם בסלון ואני עליתי על הגג. זה היה בית עם שתי קומות על עמודים. הבית עמד בקצה גבעה שהעניקה לי עוד קצת גובה. ממול, כמאה חמישים משם הגיע רחוב צר עד לבית של המבוקש. בית בכחול חיוור של שמיים שסובארו על לבנים חנתה לצידו. התפצלנו לשני כוחות ואני כמו כמעט תמיד הייתי ברתק.
אוטומטית איתרתי וסימנתי לעצמי מקומות מסתור פוטנציאלים. בית המבוקש ניצב כשבעה מטר מתחתי. הייתי בעמדת שליטה על הגג ועל החדרים שפנו מזרחה. על הגג, בפינה אחת של הבית, היו מגובבים בערימה גבוה סלי קש של בניין. בפינה השניה עמדו שני דודי שמש ששלולית מוריקה נקוותה מתחתיהם. את הגג הקיפה חומת לבנים נמוכה ללא טיח. בפינה הצפונית הונחו על הלבנים שני שטיחים מאובקים. הגג היה מסוייד באפור לבן כשפנ ושם ביצבצו בו כתמים שחורים של זפת. ראיתי את החברה מגיעים על פי הסדר שנקבע מראש. תופסים עמדות מצדו השני של הרחוב. אמיר וידא שכולם הגיעו בשלום ואז התקרב לכיוון הדלת על מנת לתכנן את הפריצה. מהמרחק שבו הייתי ראיתי את הפגיעה לפני ששמעתי את היריה. ראשו של אמיר נזרק לאחור במין תנועת הפתעה. לקח לכל הגוף עוד כמה שניות על מנת להבין ואז הוא התמוטט. הייתי מרוכז באמיר ולא ראיתי מהיכן המזדיין הזה ירה. סקרתי את הסביבה עם המשקפת – כלום, נאדה. זאת היתה עמדה מתוכננת שהוסתרה מבעוד מועד. ידעתי שעכשיו חייבים לפעול במהירות לפני שיגיעו חמושים נוספים לאזור. אבל כמו תמיד כשחוטפים מכה בראש הגוף נהיה משותק. ליבני החובש התגנב לבדוק מה עם אמיר ואז המזדיין ירה שוב ופספס. זה משחק של עצבים והוא חלק לי פול אס. העמדה שלו היתה מתחת לערמת הסלים לבניין. יש כנראה איזה סדק בחומה, שלא יכולתי לראות, דרכו הוא יורה. לא ראיתי אותו רק ענן אבק קל שהיתמר מעל הערימה. לא היתה לי דמות לכוון אליה. הנחתי שהוא שוכב. זה המצב שהכי קל להמתין בו. אין עומס על אף אבר ואין חשש שתירדם לך יד או רגל. כיוונתי קצת מעל רצפת הגג וכעשרה סנטימטר מחומת הלבנים. היכן שניחשתי שהראש שלו צריך להיות וסחטתי את ההדק.
"מותק באו אליך." שמעתי את אימי קוראת מעבר לדלת. פתחתי וצ'רקה עמד שם מאחוריה. מיתמר מעליה ומדיף ריחות אפטר שייב כבדים. הייתה לנו שיחה כבר בעניין. הסברתי כבר כמה פעמים שזהו אפטר שייב של רוסים והוא לא צריך אותו. אבל הוא אמר שהוא אוהב את הריח. חוץ מזה שזה הריח היחידי שמסלק לו את הסירחון מהאף. ידעתי על מה הוא מדבר.
"מה הענינים גבר." שאל במבטא הרוסי שלו שכבר הפסיק להצחיק. אמא חזרה לסלון לסרט שהיא ואבא צפו בו וצ'רקה נכנס לחדר והתיישב על המיטה. למרות שזו היתה מיטה וחצי היא נראתה כקטנה מדי להכיל אותו. הוא לבש את המכנסי כותנה האלה עם המון הכיסים וחולצה מקושקשת בירוק ושחור. את הדיסקית החליף במגן דוד גדול מזהב שנח על החולצה וצעק – זהירות, עולה חדש מברית המועצות.
"אחרת." הוא משך בכתפיו.
"הולכים? יאלל'ה פשלי." ידעתי שלא יעזור להגיד לו שום דבר.
"מה שלומנו היום? תראה אני עדיין לא התיאשתי אם זה מה שאתה מקווה."
הקווים שבין הרצפות איבדו מאחידותם. חלק מהן התרחב וחלק הפך לצר מאוד. כמעט ואי אפשר היה ללכת מבלי לצאת מהתחום המוגדר. ידעתי למה לחכות. הן היו עושות את זה לפעמים, מחכות שלא אהיה מרוכז. היום התמונה שעל הקיר מאחוריו היתה של ים ורצועת חוף מוצלת על ידי דקלים. יכולתי להרגיש באויר המלוח ולשמוע את איוושת העלים. כנראה שהיו שם הרבה עצים שנסתרו מעיני. זה נשמע כמו הרבה עצים.
"יוסף אלמליך, ציון שוקרון, אמיר קוסטה, יבגני צירקוביץ, שאול קפלן, אברהם ליבני. להמשיך?" צ'רקה יצא מהמים וסימן לי שחבל על הזמן. המים הדביקו לו את השיער לקרקפת ועשו לו קוצים מצחיקים בראש. ליבני זרק לו בקבוק מינרלים שצ'רקה ירד עליו עד הסוף. שוקה דחף את צ'רקה הצידה שלא יעיף לו חול על המגבת. הוא שונא חול ובכל המארבים היה דואג שכולם יזכרו את זה. היה משקיע בקיפול וניעור של הסדינים שהביא מהבית יותר מאשר לנקות את הנשק.
"השתיקה לא עוזרת. אתה חייב מתי שהוא להתחיל לתקשר איתנו. הלו. היי הלו. יש מישהו בבית?"
צ'רקה עשה תנועה עם אצבע צמודה לרכה ואחר כך עשה לו קרניים. אמיר פתח פחית בירה ויכולתי להריח את הקצף. השפתיים נהיו יבשות ובירה בהחלט היתה פתרון טוב. היום אני לא נוהג אז אפשר לרדת על ארבע חמש פחיות.
"בוא ניזכר ביחד. מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"
האלונקה חרכה לי את הכתף. ידעתי שמחר יהיו לי שם שלפוחיות או קרעים של עור משופשף ומגורה. הכתף שלי לא היתה רחבה מספיק ושרירי הצוואר עבים מדי. אנטומיה די דפוקה למי שצריך לסחוב אלונקה. הייתי חייב להצמיד את ידית האלונקה עם היד אל הצוואר על מנת שהיא לא תפול לי מהכתף. זה שצ'רקה היה בצד השני לא עזר כי כל האלונקה היתה בשיפוע אלי. הכוונת כל הזמן נכנסה לי בברך ופעמיים כמעט נפלתי. אמיר סימן על הפסקה קצרה. אפילו לא הורדנו את האלונקה. ניסיתי לגרד את הראש מבעד לקפלסט ושוקה נקרע מצחוק. משמעת לילה הזכיר לו אמיר. היתה התפוגגות קצת מהמתח למרות המטען שנשאנו.
פעם ראשונה שראיתי ילד הרוג לקח לי עשר דקות להבין מה אני רואה. הוא שכב כמו חבילה ששכחו אותה בצד הדרך. היה משהו בצורה של הידיים והרגליים שלו שהפריעה לי לקבל את הרעיון שזה היה פעם גוף אנושי. אחרי שהבנתי מה אני רואה לקח לי עוד דקות ארוכות להבין שהרקע השונה שמסביבו זה פשוט דם. באותו הרגע רק חשבתי שטוב שזה לא אני. כולם ראו את זה אבל משום מה אף פעם לא דיברנו על זה. הרבה דברים שהיינו נתקלים בהם לא חזרו איתנו. כאילו בכל פעם שחזרנו לקרקע בטוחה, חזרנו לארץ, היינו משאירים חלק מהדברים שם – מאחורינו.היכן שזה המקום הטבעי שלהם. אמא אמרה שיש לי מבט שונה בעיניים. כל פעם שאני מתגלח אני נזכר בזה ואז אני מסתכל לעצמי בעיניים מנסה לראות למה היא מתכוונת. ואני מביט בעצמי בחזרה, מתפלא מה אני רוצה ממנו. בכל פעם שאני יוצא הביתה אני משאיר את ההוא שבמראה לשמור לי על הדברים. כשאני יוצא הביתה החבילה המדממת נשארת בבסיס. דבר ראשון שלומדים בטירונות זה לשאת כמה שפחות משקל. לקחת אתך רק מה שהכרחי. אחרי שניים שלושה מסעות אתה כבר יודע מה נחוץ ומה לא. חלקים שלמים מעצמינו השארנו מאחור. בסוף כל פעולה אמיר היה מקפיד על סריקה קפדנית. לא להשאיר למזדיינים שום דבר שאחר כך יוכלו להראות בטלוויזיה. היינו עמוסים בציוד והדרך חזרה תמיד היתה קשה יותר. אז השארנו שם דברים שהם לא יכלו להשתמש בהם.
צ'רקה כל הדרך קיטר. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. כנראה שבתי חולים באמת מלחיצים אותו.
"זה לא המראות" הסביר. "זה תמיד הריח."
"אולי תשים קצת מהאפטר שייב המפורסם שלך." והוא אפילו לא חייך כמה שהוא לבן הוא נהיה עוד יותר לבן. בהיר יותר מחיוורון והשיר פתאום התנגן לי בראש. הבטתי בו מזוית העין והוא נראה לי כמו מקרר גדול שיושב לידי. אחד כזה עם שתי דלתות ופריזר ענק. פריזר שיכול להכיל בשר לכל הגדוד לשבוע. פריזר שישמור על הגופות. עצרנו באדום לפני הכניסה. האיש האדום שברמזור קרץ לי. התעלמתי ממנו. ואז הוא תפש לעצמו במיפשעה.
"אני אזיין אותך ואת אמש'ך יה אוכל בתחת."
האיש הירוק סימן לי להתקדם בחיוך מבויש. למרות כל הצפירות מאחור החלטתי שאני מחכה שוב לאדום ואז אני מוריד אותו. צ'רקה רק הסתכל לי בעיניים והנהן לעצמו. כאילו אומר לי צודק. צריך להוריד את המזדיין הזה. הבטתי מרוכז מחכה לאדום שיחזור. היתה לי עמדה טובה ואת כל הסבלנות שבעולם. התעלמתי מהנקישות בחלון. הייתי מרוכז כולי במשימה. ראיתי שצ'רקה יוצא מהמכונית ומדבר עם מישהו בחוץ. הבן זונה, המזדיין האדום הזה פוחד לחזור. הבטתי לשניה הצידה וראיתי איך צ'רקה מתוכח עם שוטר. אחר כך הוא סייע לו בעדינות לעלות על המדרכה. השוטר הזה היה קצר מדי והרגליים שלו לא הצליחו להגיע לרצפה. לצ'רקה היה לב רחב. כשהגיעה הניידת הוא חיבק את כל שלושת השוטרים שיצאו ממנה.
"שם?"
"שלומי."
"שלומי?"
"שלומי לוי."
"ש-ל-ו-מ-י ??"
"שלומי לוי המפקד!"
"מספר אישי?"
"76654781"
"פרופיל?"
"שישים וארבע המפקד. יש לי אסטמה."
"למה אתה כאן שלומי?"
"המפקד... אני רוצה לשרת בקרבי, המפקד!"
אמא היתה באה לבקר כמעט כל יום. אבא בא בהתחלה אבל אחר כך כמעט ולא.
"זה קשה לו לראות אותך ככה" ניסתה להסביר. שבור ופגוע. את זה היא לא אמרה אבל יכולתי לשמוע אותה כאילו היא אומרת את זה.
מה איתך? לך לא קשה לראות אותי ככה? עלו המילים בראשי. המון מילים עולות לי עכשיו בראש. מילים שאני יודע שאף פעם אני לא אגיד אותם. ואיך את חושבת שאני מרגיש? הבטתי סביבי. בעיקר בגלל שלא יכולתי לראות יותר את המבט הזה בעיניה. המבט שאמר הרבה יותר מכל המילים שבעולם. נזכרתי במה שהיא אמרה לי פעם על המבט שלי - המבט שהשתנה. הייתי לבד בחדר. המיטה שליידי הייתה מוצעת. רק מחכה לקלוט עוד שבור ופגוע אחד. למיטה לא היה שום מבט בעיניים. היא כבר רגילה לכאלה. אף אחד לא ישב עליה. בביקורים הם היו עומדים סביבי. חלק עם ידיים בכיסים. מעבירים את המשקל מרגל לרגל. מנסים לחשוב כמה זמן כבר עבר ומתי זה בסדר להגיד: אז תשמור על עצמך או אז תרגיש טוב ולהסתלק. אף אחד לא ישב על המיטה. לשבת על המיטה זו מחוייבות. זו אמירה. אף אחד גם לא ישב עליה וגימד אותה בגופו.
"דיברתי עם הרופא היום." זה היה האות לחלק מהגישושים. אני הייתי צריך להגיד משהו כמו: מה באמת? או על מה דיברתם. אבל גם זה הצטרף לאוסף המילים שאני לא אגיד.
אחרי שהיא הבינה שאני לא משתתף הוסיפה. "הוא אופטימי..." הפסקתי להקשיב לכל מה שבא אחר כך. שקעתי שוב לתוך ים של מילים וזכרונות. הדובי הצהוב שהיה לי שהייתי קטן. היה חסר לי הריח והבלורית הזהובה. הריח של האפטר שייב שיכל לסלק את הריחות של המקום הזה ואולי גם את הריחות שלא הצלחתי להשאיר מאחור. היו כל כך הרבה ניתוחים שכבר הפסקתי לספור. באחד מהם גם לקחו אותו ממני. את המה נשמע אח שלי ואת הפשלי. אולי זה הכדורים? העפתי שוב מבט למיטה הריקה. מישהו פעם אמר שהדובי הצהוב שלי נראה צ'רקסי. לא ידעתי אז מה זה צ'רקסי אבל השם נשאר. רק השם נשאר. עכשיו שחלק ממני חסר, גם אותו הורידו בניתוח. אמא המשיכה לדבר ולי לא היה עם מי לחשוב יותר. כל המילים האלה שכבר לא יוצאות יותר החוצה. צ'רקה אתה חסר!
© כל הזכויות שמורות לרונן
