ראייה

12/8/07

בעיתון מופיעה תמונה של המחבל שחטף משוטר גבול את נשקו ופתח בריצה יורה לכל עבר. אני מתבוננת שוב ושוב , שוב מתבוננת ומחליטה שכך לא נראה מחבל. לא ייתכן. הצחוק בעיניים, החיוך, המשקפיים, מחבלים לא מרכיבים משקפיים, אם היו מרכיבים לא היו מחבלים. זאת הראייה הטובה שחסרה להם, הראייה שלא הכול שחור או לבן. כן זה מאמץ גדול להרכיב משקפיים, לפחות בשבילי. פתאום ראיתי את כל מה שאבד לי, את כל מה שלא רציתי לראות. בהתחלה היה קשה, מרגיז, עם כל תנועה, זווית הראייה השתנתה. במיטה בלילה המשקפיים נמעכו לי פעם על לחי ימין ופעם על לחי שמאל ואני שכל כך רציתי לקרוא התייאשתי. הקריאה כבר לא הייתה כמו פעם, קלה, ברורה, קולחת. הפעם זה הצריך מאמץ, ריכוז, לפעמים נאלצתי לשכב בחוסר תנועה, בעיקר על הגב, חשופה שלא לאבד את הראייה. ממוקדת יותר ופתאום כל מה שהיה כל כך ברור קיבל משמעות עמוקה יותר. פתאום נזקקתי למשמעת שלא הייתה לי, מילה הייתה מילה, שורה הייתה שורה, לא יכולתי לעשות ממנה ככל העולה בנפשי. לראשונה בחיי הרגשתי בוגרת, אחראית לקריאתי נשאבת לתובנות חדשות, מרותקת, שמחה על הגילוי. לא הכול בא מתוך עצמי אל עצמי. נפתחתי לקבל.