עדיין שבת

עדיין שבת.

מסתבר שהיומן הזה לא נוח. מאוד לא נוח, אפשר היה לכתוב במחברת ספיראלה פשוטה ולא להתענות כל כך כמו ביומן הזה עם דפיו המחוספסים וכריכת העור המהודרת שלו. כוונתה של רחל הייתה יפה. הרי לא יכלה להביא מחברת ספיראלה מתנה ליום ההולדת ולבקש שאכתוב.

תכתבי היא אמרה לי תכתבי.

והיה משהו כל כך אמיתי באמירה הזאת, כאילו אמרה לעצמה , תכתבי רחל תכתבי. הבעירה שבה הפכה לבעירה שבי. אני מרגישה שיש בה הרבה מעבר למה שנראה. רחל מנהלת את סניף יד שרה בו אני מתנדבת. פעמיים בשבוע, חיים שלמים, פעמיים בשבוע כל חיי, כל חיי נולדו מחדש בסניף יד שרה בתל השומר. ושוב אני נלחמת ברצון לחזור ולקרוא. לראות אם הניסוח טוב, אם אין שגיאות תחביריות, אם מעניין. אני אפילו קצת מבינה מהיכן הצורך הזה. כמו בקפיצה לרוחק אני מתרחקת מארגז החול בו נמדדות הקפיצות, תופסת תנופה, רצה וקופצת למרחק, כמה רחוק שאפשר ושוב נסוגה. כמה שיותר נסוגה כך צוברת יותר תנופה. כותבת ונסוגה, צוברת תנופה ושוב כותבת. הקריאה של מה שכתבתי עד כה מאפשרת לי להמשיך לכתוב.

אני יודעת שאני בסדר.

אני לא כותבת לעצמי. אני כותבת לכל מי שירצה לקרוא. אולי נשים בגילי, אמצע החיים קוראים לזה. אני מתנדנדת,  לפעמים רוצה כבר להגיע לזקנה, לדעת ששום רע לא קרה. כשאני רואה סבתא מטיילת עם נכדה בפארק אני נתקפת כאב, כאב לא מורגש, אבל כאב. אני רוצה להיות שם, לטייל עם הנכד, להיות בסוף הדרך. קשה לי הציפייה, קשה לי חוסר הוודאות, אני תמיד רוצה לדעת את הסוף לפני ההתחלה. גם כשקוראת ספר אני קודם כל קוראת את סופו ואז יכולה ליהנות מההתחלה והאמצע, כך גם בסרטים מעדיפה לדעת את הסוף. הסוף מאפשר לי לעבור את הדרך בשקט, ליהנות מהנוף, כך אני אוהבת להסתכל לצדדים, לפרחים, לעצים, לאבנים, לציפורים. כשהסוף ידוע והכול ברור. אך כשהדרך זרה אני מרגישה מתח גדול, קשה לי ליהנות ממה שבשולי הדרך. הציפייה להגיע לסוף גדולה. לו יכולתי להירגע, לו יכולתי להניח לסוף.