ברחובות ביתנו

3.4.02

ברחובות ביתנו

עיניים של כלבלב שנשארה בו מתיקות, אבל עייף מהמרדף. גם הם חיים בחלקם ברחובות ביתנו, כמו הרבה אנשים מרירים הנושאים עולם על כתפיהם השמוטות. אנשים ללא בית, ללא קול שיקרא בשמם, ללא מענה לתפילה יחידה.

הוא הביט בי במן בקשה שכזו, לא מי יודע מה גדולה. הוא אך ביקש שאתן לו להתלוות אליי בדרכי. אבל אני הסתכלתי עליו וחששתי נורא. בימינו, יש המון מחלות ברחובות, חשבתי. ראשו היה מוסט ימינה לתחינה אחרונה. סך הכל רציתי לגונן על אלה החסונים והגדולים שהלכו עמי, שהייתי גאה בהם עד מאוד. אם כי, הם יכלו להיות באותה המידה כלבלבים מתוקים וחשודים, מפוחדים, זרוקים שם ברחובות ביתי והכלבלב הזה, המתוק-חשוד, באותה המידה יכול היה להתהלך עמי בגאווה רבה על היותו חסון וגדול ואני, אני לבטח הייתי גאה על היותו כלב טיפוחיי. נו מילא, החיים כל-כך הפוכים ומצחיקים. שחוק עצוב יש בהם. כמה מתוק היה מבטו שנתלה בלא כלום, באוויר ובי, שהייתי שקועה עד לשד עצמותיי בחמימות וברחמים על היותו עזוב זה מכבר. והוא, הוא רק ביקש רשות להצטרף אליי בטיולי. נדמה היה כי שם לב למעמקים אליהם נשאבתי ונראה היה כי ניסה לומר לי לצאת מזה – סך הכל ביקש דבר פעוט, לא את כל העולם בן רגע. הוא הבין שאינני חכמה במיוחד ושהרגישות שלי מופרזת למדי, אז ניצל זאת ועל אף שניסיתי להבריחו, הוא הצליח איכשהו להיות שם תמיד.

ריר דביק ונמתח אשר נתלה בין שיניו והחוצה מצדה השמאלי של לסתו, גרם לי מחנק רב ויובש אחז בלשוני. רצתי להביא לו מים מביתי, לפחות להרוות צימאונו לכמה שעות נוספות. כן, הבנתי כבר שלא אוכל לתת לו עולם ומלואו.

רק שלא יחשבו שהכלבלב נושא כלבת ויהרגו אותו בלי לקחת בחשבון כמה נפלאות הן עיניו כשהוא מביט. אני יודעת, לא לכולם ממש אכפת.

תיכף שאני נזכרת באותו מבט מפונק אני רצה לחלון ביתי ומסתכלת לרחוב. דממה גדולה. אני חושבת ששתה את כל המים שהיו בקערית המים שהשארתי לו, אולי נפגע שלא נתתי לו לשחק עם שני החסונים והגדולים שלי, או שחשב שהקמתי לו בית בכוונה תחילה לא קרוב מדי אליי או אליהם. 

ירדתי למטה, המשכתי ברחוב ביתי המשופע והתלול במקצת, פניתי ימינה, אולי אוכל לקנות איזה שוקולד, להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי. המוכר בקיוסק היה חייכן מתמיד. הרבה אנשים רואים בי בחורה עם לב רחב כל-כך, שנראה שכולם נורא אוהבים אותי. אני חושבת שכולם שומרים לעצמם את האפשרות שאעזור להם במידה ויצטרכו ביום מן הימים.

פתחתי את חפיסת השוקולד הלבן שאני הכי אוהבת, נתתי ביס בקובייה הראשונה, אמרתי שלום והסתובבתי לרחוב. ממולי היה כביש. השתילים צמחו באמצע הכביש להפליא, נראה כאילו שנים שלא הייתי פה. המכונית שחנתה ממול הסתירה לי חלק מהשלם הגדול. הסתכלתי מעבר למכונית לראות עולם רחב אפשרויות ומול עיניי היה הכלבלב המפונק והמקסים מרוח על הכביש כאילו משאית נכנסה בו בשיא העוצמה, ריסקה אותו על הכביש מבלי להרגיש והמשיכה בדרכה.

מרוב בהלה בלעתי את פיסת השוקולד בשלמותה והקאתי את כל מה שהיה בבטני, לרבות כל תחושות הריחוק מהאנשים הזרוקים שם בחוץ, ברחובות ביתי. ריר נזל משני צדי לסתי והייתי רוכנת על ארבע לכיוון הכלב המת.

כלבלב שלי.

חזרתי הביתה מרופטת ועייפה מהמרדף אחר סיבות ותירוצים לכל. כך קרה וזהו. בגללי או לא – כבר לא היה משנה הדבר. את אותו מבט תמים ומפונק אזכור גם אם ייקחו ממני כל דבר אחר.