"את לא יכולה ככה ליפול ולהישבר. את חייבת לאסוף את עצמך ואת כוחותייך. אף אחד לא יעשה זאת בשבילך.
תביטי לשמיים, אל הכחול המרגיע .תשאבי כוח מהשמש שחוזרת להופיע .תאמצי לחיקך את האור הגדול, לא את השחור.
תשאבי כוח מהאדמה הממשיכה להצמיח חיים ,יום יום ,שעה שעה . בפרחים,בצמחים בעצים המלבלבים, למרות הרוחות והקשיים. הסתכלי על הפרות העסיסיים על אף החרקים.
תביטי אל הנחל הזורם הממשיך וממשיך, בזרימה אל היעד ובדרכו נותן מים לרוויה .
אפילו הדגים שבאגם נלחמים על קיומם ומי ששורד מצליח ליהנות מהעולם .
התינוקות, גם כבר לא רוצים להיות תלותיים, הם מטפסים ורצים לכל הכיוונים .
כולם רוצים לחיות ולהתקדם אל תתני למחלה להפוך אותך למשהו דומם .
קומי, הילחמי יש בך צורך קיומי. למען בתך, למעני ובעיקר למענך,
תראי שהעולם אלייך עוד יחייך. כבר קרו נסים ברפואה, בחיים."
אבל רות שכבה שם כאלו אטומה ולא שמעה דבר ממה שאמר לה משה, בעלה . רק דבריו של הרופא באזנייה הדהדו ,
"התוצאות הגיעו, והאבחנה- יש לך גידול ממהיר. צריך מיד להתחיל בטיפולים ."
היא לא רצתה טיפולים, היא כבר הכירה אנשים שעברו את הטיפולים האלו. היא ראתה את הדעיכה מטיפול לטיפול, את החולי את הרזון וחוסר התאבון . את התלות בתרופות ואת המבט הנכנע למחלה, מדיי יום, מידיי שעה.
היא הכירה מאביה, את הבדיקות הקשות ואת התופעות הבלתי רצויות . את חוסר התפקוד בדברים הפשוטים, כמו להתקלח וללכת לשירותים. היא העדיפה לחכות לשעות האחרונות ככה כמו שהיא בלי לנסות . ללא טיפולים כימותרפיים וללא הקרנות, היא רוצה רק לחכות .
חייה לא חיים ומשפחתה חסרי אונים . בטלו פגישות בטלו טיולים. אין תוכניות אין שינויים . כל היום סביבה ישבו בבהלה ובפחד לקראת היום הבא .
שוב היא מוזמנת לבדיקות מעקב ולתור אינה מגיעה .
ושוב מאיצים בה בני המשפחה ,
"בסדר את לא רוצה טיפולים אז בואי נעשה חיים . ננצל כל רגע עלי אדמות נוכל מכל הבא לתאווה נתאהב מחדש ,נלך לרקוד.
רק אל תוסיפי עוד לבכות ."
לא מתלהבת , כה מנותקת קודרת את ציפורניה שוב כוססת.
"היא לא צריכה מחלה היא הורגת את עצמה. " חשב בעלה ולא ידע מה?
אל לו להרים ידיים אל לו להישבר. אבל גם הוא כבר לא יכל יותר.
גם הוא נסחף אחריה למראות שחורות, לתהיות מה יהיה אילו? ושוב הוא מפציר בה, חוזר ואומר וחוזר ואומר.
יום לא יום ולילה לא לילה. המחלה התחלחלה בכל הבית לא רק בגוף של רות.
היא חודרת, היא מנקרת היא הורסת מתסכלת. כבר אין יוצא ואין בא ורות מסוגרת.
צלצול בדלת, דואר רשום מתקבל ע"י הבת.
"מכתב לאמא מבית החולים,בטח שוב הזמנה לבדיקה." אומרת נועה לאביה.
"טוב תניחי על השולחן מה כבר יעזור היא החליטה לא ללכת ואין עם מי לדבר"
"בעצם, לא נראה לי אבא, הפעם המעטפה קצת כבדה. "
"אז זה בטח שוב האבחון של הבדיקה האחרונה. "
"אולי כדאי להעלים את המכתב שלא יעיק לה יותר על מצב הרוח."
"נו תעשי עם זה מה שאת רוצה ,יקירה."
נועה התכוונה להשליך את המעטפה וברגע האחרון החליטה לפתוח אותה , מין דחף כזה ללא מעצור שגרם לה לפתוח לפני ואז כמעט שנחנקה אך קודם פלטה קריאה משונה .
"הם לא נורמלים." והחלה להשתעל.
משה קפץ ממקומו , רץ לבתו "מים. אני מיד מביא" ונועה רוקעת ברגלה , משתעלת ומשתוללת.
"חכי רגע עצרי." אומר האב בדאגה "תירגעי מה קורה אתך?" ונועה ממשיכה לרקוע ברגל ולהשתולל.
רות מתעוררת ומגיעה ואז נועה חובקת אותה ובוכה,
"אמא אמא אני אוהבת אותך. " הם חשבו שהבת השתגעה.
"אמרתי לך לא לפתוח את המעטפה. פתחת נכון?"
"נכון אבא ,נכון ואיזה מזל שלא השלכתי את המכתב לפח. אני ימסגר אותו ויתלה אותו במקום הכי מכובד."
©
