תמר נזכרת בשיחה שניהלו בנוגע למשפחתו; היה זה כאשר סיפר על הוריו ועל הקשר ההדוק שנרקם בינו לבין דודתו דליה. "החיבה שאני רוכש לדודה המבוגרת והדאגנית הזאת, אינה בהיסח הדעת ובכך נעוץ שורש הבעיה. היא היתה אימהית ונפלאה בזמן שלמדתי בפנימייה ואת זאת לא אשכח לה לעולם; אין משבר גדול מזה עבור נער שהוריו התגרשו והוא נאלץ ללמוד בפנימייה אע"פ שיש בית ספר מעולה קרוב לבית. לולא דודתי, לא הייתי מצליח לסיים את לימודיי."
עשה אתנחתא קלה והמשיך: "בזמן ההוא התגעגעתי מאוד לאבי ואת אמי כמעט ולא ראיתי מאז עזבה את החווה, ודליה דודתי עזרה לי להתגבר על כך; היא אירחה אותי בסופי שבוע ובחופשות נסעתי אליה לפרקי זמן ממושכים שהפכו למהנים למדי; היא דאגה שלא אהיה משועמם אפילו יום אחד. כל יום היה מלא בהפתעות, בביקור במקומות שטרם הייתי בהם, ועוד כל מיני שכאלה."
"אחרי שסיימת את לימודיך פגשת את אמך?" שאלה.
"לא. אחרי שהורי התגרשו היא יצאה לטיול מסביב לעולם בחברת גבר שהכירה חודש אחרי שנפרדה מאבי. עד היום הזה לא נפגשנו, היא גם לא כתבה או טלפנה אליי, התנתקה ממני לחלוטין." מדבריו של אמנון הבינה תמר שהנשים במשפחת תמיר לא השכילו להמיר את כישרונותיהן לאזור מחייתן וכתוצאה מכך גידול וחינוך ילדיהן נותר בידי בני זוגן או קרוב משפחה אחר.
תוך כדי הרהורים על שיחות שניהלו או רגעים בלתי נשכחים שחוו יחדיו, נזכרה לפתע כששאל אותה אמנון "מדוע ירח-דבש אורך רק שבעה ימים?"
"ירח פירושו חודש...", השיבה לו. "ובכל זאת, שבועיים של חופש יחדיו נקרא ירח- דבש. כלומר, האם השבועיים האלו אמורים להיראות כחודש או במילים אחרות, פירוש הדבר שבתום השבועיים נגמר גם הדבש?" אמנון התעקש ודרש לדעת.
"אתה חייב להיות ציני, נכון?" אמרה. "לא. לגמרי לא", השיב ושלח לעברה מבט חטוף ומחויך.
אחרי שבועיים באצבע הגליל וברמת הגולן, באווירה אחרת ומשוחררת שבו בני הזוג תמיר לדרום, אל ביתם. עוד בטרם שקעה השמש עזבו את בית הארחה ונסעו ברכב השכור עד לקריית שמונה, שם המתין להם יוחאי במנחת המטוסים הקלים מוכן ומזומן לקראת הטיסה לאחוזה בדרום.
אמנון רצה להתעדכן במתרחש בשמורה ובחווה בהיעדרו, אך נאלץ להמתין עד שנחתו בשטח אחוזתו, רק אז שמע את החדשות; הידיעה הראשונה היתה לגבי מנהל אגף הזוחלים והמכרסמים - אמנון ענבר, שנסע לבקר את בתו במושב שליד רחובות. והשנייה, בנוגע לדודתו שהופיעה בחווה יום לאחר שנסעו לירח דבש בצפון, ועזבה מוקדם הבוקר.
אמנון ותמר עזבו את מנחת המטוסים כשהם נוהגים כל אחד ברכבו עד לביתם. כשנכנסו למבנה פגשה אותם נעמי שהיתה מאושרת מאוד לראותם יחדיו; במיוחד היתה נרגשת מדיווחה של גב' טלמור לגבי פרסום המתכונים הכפריים שלה בעיתון מהצפון שהתעניין בנושא ויכול להיות שיכלול גם צילומים וכתבה עליה בנוסף לעובדה שדודתו כותבת ספר על המאכלים הכפריים מהדרום.
תמר הלכה אל חדרם ונעצרה בפתח הדלת, כשפתחה את הדלת ראתה את החדר מוצף בזרי פרחים צבעוניים. עברה בין הכדים והאגרטלים שהיו עמוסים בפרחים ממינים וזנים שונים שאינם גדלים בדרום באופן טבעי, כמו: וורדים, צבעוניים, נוריות, סיגליות ועוד... רכנה וקרבה אליהם מריחה את ניחוחם המיוחד.
אחרי שהות קצרה, פרקה את תיקה ולאחר מכן ניגשה ובאה לפרוק את תיקו של אמנון, אך הוא נותר ריק. הוא לבטח חיטט בחפציו וכל בגדיו נותרו זרוקים על הרצפה בערימה אחת גדולה ומבולגנת, דבר שלא היה אופייני לו. איזה בעל יש לי?! חשבה לעצמה. בלי ספק לבש את בגדי העבודה וניגש לפגוש את עובדיו, שלא פגש בשבועיים האחרונים.
התיישבה על גבי המיטה נזכרה בלילה ההוא תוהה: האם זה קרה? היכול להיות כזה גבר? הייתכן שתהיה בחורה שהפכה לאישה ומכל זה לא יישאר דבר שיזכיר לה את הרגעים הקסומים? לרגע קט חיבקה את עצמה בזרועותיה ונעה מצד לצד כשחיוך נסוך על פניה, העיפה מבט אל המראה הניצב מולה כשהיא מלטפת את בטנה עוצמת עיניה ומתמסרת למחשבה.
תוך כדי שהיא עם עצמה ומחשבותיה מתרוצצות שמעה קולות סירים הבוקעים מהמטבח ובמקום לסדר את המהומה שיצר אמנון עם בגדיו, כפי שהתכוונה לעשות, עברה מעל ערימת הבגדים וניגשה למטבח. שם, סיפרה לה נעמי שאמנון יסעד עם עובדיו, כפי שנהג לעשות זאת במשך השנים בחברתם בימי חמישי. מאוחר יותר כששב אמנון לביתו תמר כבר ישנה ולא שמעה כשפתח את הדלת ונכנס למיטה. בבוקר למחרת הודיע לתמר לפני צאתו לעיסוקיו: "התכונני, בעשר האסוף אותך ונטוס לגבעת עמרם." עד לשעת הנסיעה שוחחה תמר עם סמדר אחותה שסיפרה לה על מערכת היחסים שנרקם בינה לבין יואב (אחיה של מיכל) שהתהדק בזמן היעדרם.
ברבע לעשר אמנון חזר לביתו ויחד עם תמר נסעו למנחת המטוסים, שם המתין להם מטוס קל, אך הפעם להבדיל מפעמים קודמות הוא הטיס ותמר לצידו.
גבעת עמרם – הפנינה של הנגב הדרומי; בשל החום הכבד ששרר באזור הוקם מבנה ענק ממדים – הדומה מאוד לאצטדיון כדורגל עשוי בעיקר מעמודי ברזל ויריעות בד עבה אטום למים שמנע מקרני השמש הקופחת לגרום לנזק בלתי הפיך לעובדי המחצבה. שטח לא מבוטל הוקצה לחנויות ביניהם: תכשיטנים, מזנונים, בתי קפה וסניף בנק. כשירות למבקרים הרבים שהגיעו מדי יום בעיקר תיירים שנחתו באילת כחלק מהטיול שנערך להם באזור. רוב שעות היום היה ריק מאדם – בזמן שהכורים עסקו במלאכתם – וכשעלו להפסקה מן המנהרות הפך הכפר הקטן למקום סואן ותוסס. בשל בידודו של הכפר היוו האורחים במקום שינוי מרענן, והשניים התקבלו בשמחה. אמנון הכיר את רוב הכורים במחצבה והם התייחסו אליו בהערכה ובהערצה נראית לעין. "הכורה נמצא מרבית הזמן בחשיכה ונעזר באור הפנסים מתחת פני הקרקע, לעומתו, החקלאי באזור מבלה רוב הזמן במרחבים, באור השמש", סיפר לה.
תוך כדי ירדו במדרגות העץ שהובילו לחנות התכשיטים של אברהם שהיתה קרירה מאוד בניגוד לחום הכבד השורר בחוץ.
"נעים כאן גם בחורף", אמר אברהם לתמר.
"על מה בדיוק חשבת, מר תמיר?"
"ובכן, לא על יהלומים, על טבעת לשם, אברהם."
הצורף התכופף והוציא מתחת לדלפק מגשים עמוסים טבעות בגדלים שונים.
תמר הביטה בהן בהערצה.
"אני אוהב את זאת, מה דעתך תמר?" שאל אמנון כשהוא מצביע על הטבעת.
הצורף התקרב והסתכל בטבעת שבחר, ואמר: "זאת טבעת טובה מאוד. בחירה טובה מזו לא יכולת לבחור."
"זה תלוי בגברת" השיב אמנון. "האם הטבעת מוצאת חן בעיניך?" שאל שוב את תמר. האם היא מצאה חן בעיניה? היא מעולם לא ראתה טבעת יפה ממנה.
הטבעת היתה עשויה מלשם שחור, ממרבץ הלשם שבגבעת עמרם. אך לא היתה שחורה באמת צבעה אדום כלהבה, כאש, כשקיעה וכזריחה, כאור בצהריים, וכאור חצות הליל, הכול היה בה, כשבמרכזה צבעה היה אדום כעגבנייה.
"כן", רק זאת הצליחה תמר ללחוש. אמנון ענד את הטבעת לתמר.
אברהם הצורף הביא קופסת קטיפה ותמר התעקשה לשים את הטבעת בתוכה למרות שאמנון ביקש שתשאיר אותה על אצבעה. לבסוף עטף את הקופסה כשהטבעת בתוכה ומסר לידיה. לאחר שיצאו מפתח חנות התכשיטים הלכו לכיוון בית הקפה הניצב במרחק לא רב מחנותו של אברהם הצורף.
"אתה מתכוון לרכוש טבעות עבור העובדים בשטח האחוזה הרוצים להביא את נשותיהם לדרום?" התעניינה.
"לא! עלי לגבות חובות מבין הכורים שעבדו קודם לכן בשמורה."
"מה הם עשו?" שאלה.
"עליהם לשוב ולאטום את הבורות שחפרו לפני שמישהו ייפול לתוכם."
דקות אחדות לאחר שנכנסו לבית הקפה, אמר לה: "אשוב תוך חצי שעה".
תמר לגמה מהקפה ואכלה פרוסת עוגת לימונים עם קרם שהזמינה.
נעמי וודאי היתה כועסת לו ידעה שאכלה עוגה קנויה, חייכה לעצמה.
מתוך דחף הוציאה מארנקה את קופסת הקטיפה והביטה בטבעת, היא היתה כה מרהיבה עד כי נשמתה נעצרה. היא נעשתה מודעת לכך שבעל בית הקפה הסתכל אף הוא בטבעת מעבר לכתפה ועצר את נשימתו.
"תרצי לשתות כוס קפה נוסף, או לאכול פרוסת עוגה נוספת?" שאל.
"לא תודה, זה היה מצוין. אצא לי לטייל בסביבה", השיבה.
"את עשויה להיתקל במציאות למיניהן", יעץ לה האיש.
"מה כוונתך?" שאלה.
"פסולת חסרת ערך היוצאת מחפירות במחצבה, לעתים יפים ומעניינים לא פחות.
תיירים ומבקרים למיניהם חושבים שזהו אוצר."
"בסדר גמור, אם כן אלך לי לחפש מציאות", חייכה תמר והלכה לה.
כאשר שב אמנון כעבור חצי שעה תמר כבר המתינה לו בבית הקפה.
הדבר הראשון שעשה היה לאחוז בכף ידה ולהביט באצבעה החשופה.
"עדיין אינך מאורסת?" שאל.
"רק נשואה", וחיוך על שפתיה. "הטבעת נמצאת בקופסה", הוסיפה.
בדרך חזרה לחווה שאל אמנון את תמר "מדוע אינך עונדת את הטבעת?"
ותמר השיבה: "היא יקרה מדי".
"היא נוצרה כדי שיענדו אותה ולא כדי שינעצו בה מבטים. אני רוצה שתענדי אותה ולא תישאר מאוחסנת בקופסה", בידה השמאלית ענדה תמר טבעת זהב פשוטה, טבעת נישואיה, את זו לא היה לה אומץ שלא לענוד.
אמנון פנה לעיסוקיו בחווה ולתמר המתינה משלחת של נשות העובדים מהשמורה.
הן חיכו לה במרפסת הקדמית, בצד המוצל; נעמי דאגה למשקה וכיבוד קל עבורן.
תמר הזמינה אותן להיכנס לחדר הספרייה, שם דנו בעיקר על תנאי הדיור.
בפעם הראשונה מזה שלושה דורות ניתנה לעובדים נשואים האפשרות להביא למקום את נשיהם ולקבל דיור הולם. על פי הנחייה של תמר קיבלו העובדים בתים חד-קומתיים נוחים ביותר. קבוצת הנשים יצאה מפתח ביתה כשחיוך מרוח על פניהן.
כל הזכויות על היצירה אמנון ותמר- מתוך 'בית האחוזה' שייכות למחברת היצירה©
היצירה פורסמה לראשונה בתאריך 19/2/2008
