חזרה ליצירות
סיפורים

סיפורים בהזמנה אישית - המשפט של ריין

גיטה אסנין | (17/02/2008 20:53) | 68 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
היא הביטה בגופה שמאחוריה, ואז שוב בנערה שעמדה מולה, ואמרה:"הרגת אותו! אני חושבת שהוא מת"
היא ניסתה להסדיר את נשימתה , אך השריריה התמלאו בחומצת חלב ודרשו עוד ועוד חמצן. הלבלב ספוג הדם בעקבות הריצה המאומצת לחץ על הרקמות מסביב והכאיב. נירית לא ידעה למה האיש המגודל הזה רדף אחריה, היא רק הרגישה הקלה רבה על שמישהו עצר בו מלבצע בה את זממו. גם אם הדבר נעשה במחיר חייו של התוקפן.
היא הביטה מהופנטת בחור המדמם בראשו, מעולם לא עמדה כה קרוב למת. צמרמורת אחזה בה , ניסתה להתרחק מהגופה ולא יכלה. "הוא אפילו לא גסס," חשבה, נזכרת בסרטים שראתה," פשוט נפל ומת." 
"למה את חושבת שהוא יכול למות?" הנערה נעצה בה מבט מלא בוז והסתובבה לעבר הגבעות. נירית הרגישה איך הדם אוזל מפניה , ומתרכז ברגליים: לזוז ממקומה היא לא יכולה, אך להתעלף בהחלט שכן, ממש בעוד כמה רגעים.
"למה? למה הוא לא יכול למות?" שאלה נחרדת מהמחשבה שהוא יכול לחדש את מרדפו אחריה, אם לא עכשיו אז אולי בעתיד. 
"כי הוא לא חי, כאילו דא," הנערה ניפחה את המסטיק שבפיה לבלון ענק ופוצצה אותו בשלוות נפש. נדמה היה שהדבר חסר התנועה לא טרד את מנוחתה כלל וכלל, כל תשומת ליבה הייתה נתונה לשקיעת השמש המרהיבה  .
"אבל לפני רגע הוא רדף אחרינו בשאגות מקפיאות דם, מזל שירית בו, תראי, הוא שוכב ולא זז," מחאתה של נירית הייתה חלשה ולא משכנעת.
"אז מה אם הוא זז והשמיע קולות? על רובוטים לא שמעת?"
"ומה עם הדם?"
"סתם נוזל אדום!" 
" רובוט כל כך אנושי!" התפלאה נירית בקול רם ושוב נתקלה בעיני השקד מלאות הבוז של נערה.
"אוף! סתם רובוט, אפילו לא מהמשוכללים ביותר, ראית איך שיתקתי אותו עם יריה אחת ?"
" אז הוא מת!" אמרה קבעה נירית, הוא לא יכול לרדוף אחרי יותר"
"הוא לא יכול לרדוף אחריך, " הסכימה הנערה ונימה של חמלה נשמעה בקולה ,"אבל הוא לא מת. הוא לא מת כי הוא לא חי. גם אני לא אמות לעולם."
 נירית המופתעת יכולה הייתה להשבע שהמשפט האחרון נאמר בצער רב. 
 
 

תגובות

חזרה ליצירות