מת בגלל האהבה
החטא הכי גדול שלו היתה האהבה שלו. מת בגלל האהבה. אותו רגש טוטלי המגמד את העולם ומוציא את האדם אל מחוץ לעצמו. הנה הוא עומד שוב לפני המסע הארוך/קצר אל מחוץ לעצמו. מעגל חייו עומד להסגר ואפילו כעת יכל להעריך את האירוניה שבדבר. לאחר גרושין כפויים מאהבת חייו שלא תראה איך בעוד שניות היא תהפוך לאהבת מותו. לא יכול היה לקוות לסיום הולם יותר. כמי שהיה עמוד האש שלפני הארון יעלה באש אל תוך הארון. כובע המתכת המהודק בברגים לראשו היה החיבור היחידי למה שהיה פעם. מה הוא היה פעם? כעך מעוקם בכנפי הבירוקרטיה השקופות שדחסה את גופו במין אליפסה עקומה ואיפשרה לו מדי פעם למצוץ לעצמו. כשהיה מצליח לגמור כמעט ונחנק כשהציפו הנוזלים המרים את גרונו. נשבע כל פעם מחדש שזו היתה הפעם האחרונה – עד לפעם הבאה. גאג קשוח נדחף אל תוך פיו כמעט עוקר חלק משיניו הרקובות. צריכת סוכר מוגברת ועמידה עיקשת כנגד הדחף המפגר לצחצח שיניים יכולה לפעמים להיות מתגמלת באופנים שקשה לתפסם. הוא היה מחליף בשימחה את אותו עצם שבפיו באבר קשוח שיבחן את אינסטינקט ההקאה שלו או לפחות בגליל רוטט עם דוגמיות נבחרות מהחלחולת. ידיו ורגליו היו קשורות ברצועות עור עבות לא מאפשרות שום תזוזה – כמעט גן עדן. גן עדן עכשיו או אולי בעוד מספר שניות. למרות שלא היה רגיל להיות קשור כשהוא יושב לא יכול היה לא להתענג על מצבו. חסרונה של אהובתו היה מתגמל באופן מפתיע. אותן רעידות בלתי רצוניות רוסנו על ידי רצועות העור והקסדה מעבירות שדר טלפטי לעשרות זוגות העיניים הדרוכות שהיו מרוכזות רק בו. חמישים ושתיים שנים עמדו להיות מתגמלות בצורה מעוררת הערכה כשהמסר שלו יעבור הישר מתחנת הממסר דרך גופו הישר אל תוך פי הטבעת של הקיום האנושי.
נפגשו לראשונה במסיבה של מישהו מהעבודה. דרך מישהו שהכיר מישהו שהכיר מישהי. פיסגת הצלחתו עד אז היתה מאה אלף בשנה והתנסות אנלית אחת. היא לא נהנתה וגם הוא לא. אז, לא הבין מה סודו של הגבול האסור. ביקור חטוף לנופשון עדיין לא הופך אותך לאזרח מקומי. אמרו תנסה מה אכפת לך. מה איכפת לך זו מילת מפתח. כל עוד לא שיחררת את האיכפתיות אתה נוסע ברכבת שדים מקולקלת עם שכפץ ואקדח בעל קליעים מכסף. היא עזרה לו בפעם הראשונה להשתחרר לחלוטין. נועצת את חטיה המחודדים בבשרו לופתת אותו באמצעות טפריה פעם אחר פעם אחר פעם עד שהפכה לחלק ממנו. מתישבת קבע בתוך עורקיו, שולטת במחשבותיו. אהבה טוטלית. חסרת דרישות מוקדמות, ללא פניות עד להשפלה מוחלטת. בכדי שאדם יוכל לגדול מעבר למימדיו הטבעיים. בכדי שיוכל להגיע אל הרבה מעבר לקיום האנושי. עליו לפרוץ את גבולות תודעתו ומגבלותיו הפיסיות. במשך חודשים קילף בסבלנות את העור מעל בטנו חושף לאויר העולם את מרקם שריריו הרופסים. מנסה לילד את עצמו לתוך תודעה וגוף חדשים. אחר כך עבר לניקוב, חירור, קידוח. בפעם הראשונה שנאלץ להגדיר מחדש את אני אוהב אותך היתה לאחר המסמר השלישי שהצמיד את איבר מינו ללוח העץ. במשחק החיזור האינסופי אחר אהובתו בחן שוב ושוב את גבולותיו. היכן שיש ביקוש תמיד ימצא מי שיספק. עם הזמן גילה שניתן אפילו לחבב את טעם ההפרשות האנושיות. כשהציעו לו לחזור ולהתבונן בחומר המצולם העדיף כמו תמיד להתיחד עם אהובתו. היא היתה הסיבה והיא היתה המסובב.
כלא הגוף הוא קל לפריצה. תמיד הרבה יותר קל להתמודד עם משהו פיסי. כשהבין את העקרון לא היה זקוק יותר ליד מכוונת, לא לזו שהפכה את אבריו למחסן אין סופי לשימור מחטים, סכינים, אנקולים, שרשראות וחוטים, ולא לזו שחקרה את מעיו מבפנים. מדי פעם היתה תוקפת אותו סקרנות או אמביציה מיוחדת. כמו באותה הפעם כשניסה לאכלס שלוש ידיים בו זמנית. היה זה בתחילת הגרושין שנכפו עליו עד שלמד שחברה גברית צפופה יכולה כמעט ולהוות תחליף הולם. הכלא הקשה לפריצה גילה ברגע בהיר אחד של עירפול חושים הוא הכלא שמבפנים. כלא שנבנה לאט וביסודיות בכל שניה לאחר צאתנו לאוויר העולם. הקירות המתרוממים בנויים מלבני התרבות, מהודקים אחד לשני במלט הערכים. סורגי המוסר והחוק מאפשרים מבט חטוף אל העולם שבצד השני ותו לא. קבוצת נשים חשופות שת ניצבה מולו. אבריהן החשופים נפתחו ונסגרו בנשיכה. חושפים לשניה את ניביהן המחודדים שינעצו בגבר הראשון שיבחרו לשעבד. אחת אחת עלפי תור שנקבע מראש הצמידו את פניו אל תוך הפרי האדום המגיר עסיס מורעל. מעודדות אותו ומדרבנות אותו באמצעות שוט שבקצותיו עוקצי נחושת או לסרוגין בהעברת שוקרים על גופו. לשונו איבדה כל תחושה וכמעט נמחה מידיעתו הפחד מהניבים הארסיים. לוגם, רוחץ, כמעט טובע במשקה האמוניה. הוטבל לאמונה החדשה. כשהתחיל לראות מאחורי עפעפיו ראה לראשונה את הדרך המטפסת. מזיע קיא ובוכה דם נותר בזרועות אהובתו שלראשונה קיבלה אותו אל חיקה ונמצאה מנחמת. כמו זבוב קטום ראש יצא במחול חסר סיכוי למצוא את הדרך שנית. סגול ארגמני של רגל מרקיבה שימש לו כאבוקה. שני מחושי מתכת שנעץ אל תוך מצחו איפשרו תמונה ברורה של הקיום האמיתי. מהר מאוד החל להתעלם מאנשי התיקן. גברים ונשים שעל צווארם התנוסס ראש תיקן גדול ועיוור. רק מחושיהם ריפרפו בתזזית עצבנית לכל עבר. מאנשי הרימה היה צריך להיזהר. בלילה כשלא שמת לב הם היו זוחלים אל תוך גופך וזוללים אותך מבפנים. התהליך לא היה כואב עד שיום אחד היית מתעורר ומגלה כי אתה רק קליפה. הכי מסוכנים היו אנשי הקרפדות. שהיו מקפצים על רגליהם המעוותות משאירים מאחוריהם רפש ירוק שהדביק למקומו כל מי שהיה נוגע בו. כשהתמזל מזלם או איתרע מזלו של הקורבן, היו מנתרים לגובה רב ונוחתים על ראשו או כתפיו. ניתור זה היה מאפשר להם להתרוממם לגובה רב עוד יותר אל תוך קיום אחר. אי שם במרום, בינות לאנשי הקרפדות המעופפים, התחילה הדרך. דרך האבנים הצואות. נשים ענקיות בעלות שד אחד עצום היו מסתובבות ומניקות במוגלה את העוברים ושבים. כשאחת מהן עברה לידו נשך את אית פיטמתה וקרע אותה. זרם אדיר של מוגלה סימא את עיניו וריח מתכתי התגבש באפו. הוא חש כאילו התרוממם מספר סנטימטרים קרוב יותר אל הדרך. כאחוז אמוק נגס ותלש מכל הבא ליד. הדרך כמעט היתה בהישג ידו.
הקליפה החלולה של הדת ביקרה שוב היום בתאו. ההצעות האורליות והאנליות הפסיקו לצור ויברציות וסדקים בקליפה. הצביעות שלטה בכל. למרות תקופת ההתנזרות הממושכת שנגזרה עליו הרחק מאהובתו יכל להבחין שגם הקליפה הזאת מונחית באמצעות הפין הקטן שבמרכזה. לאחר שתפס אותו וניסה להדגים את מימנותיו האורליות בחרה הקליפה להישאר מאחורי מחסה הסורגים. רצף ההברות שהיא פלטה בביקוריה כמעט והיה בעל משמעות. מנסה לפלס דרך מתוך הבור שהותירה מאחוריה אהובתו. לא היתה לו שום בעיה להתוודות. בנסיבות אחרות היה מתגאה בחטאיו המפוארים בפני כל אדם. אבל לראשונה מזה זמן רב, חיים שלמים, רצה משהו בתמורה.
לפני כיסוי הראש חיפש את עיני הקליפה. הוא עמד נבדל משאר הקליפות שמילאו את החדר. את חלקם עדיין אנשי הרימה לעסו. ריח הרקבון עמד מוצק בחדר כקרניו של לוציפר. שלושה אנשי קרפד התבוננו מהיציע, מעלים גירה ומפשפשים בצואת מחשבותיו. הקליפה הנהן קלות והושיב על הכיסא הריק את אהובתו. יש קליפות שעומדות במילתם זה מה שהכי גרוע. בחשכת הברדס יכול עדיין לשחזר את עינה האחת של אהובתו. חדה וחודרת כתמיד. מיחלת לחזור ולהתיחד איתו. עיני כולם היו ממוקדים בו אבל הוא הביט מאחורי עפעפיו וראה את הדרך קרובה מתמיד. אם יצליח לעבור יחזור ויביא עמו את הבשורה המשחררת. כאבן שואבת משך את כל האנרגיה מסביב. כל גופו נדרך אל תוך הכאב האולטימטיבי. גלגלי עיניו כמעט נמסו מיד, שערותיו בכל הגוף הזדקפו, השחירו ונעלמו. ציפורניו האדימו ואחר הפכו לשחורות ומעלות עשן. יתרת השיניים בפיו התנפצו בזו אחר זו מותירות זיקוקים לבנים בכל חלל הפה. אני בא אהובתי קרא כאשר גופו התמזג לתוך ישותו בספזם ממושך. הסורגים נעלמו ולראשונה הניח כף רגל מדממת בקצה הדרך.
על הכיסא הריק ממול, בתוך תיבת פלסטיק שקופה, נח מזרק של חמישה CC מלא עד מחציתו בנוזל עינברי שקוף.
© כל הזכויות שמורות לרונן
