הפרי האסור
"אסור! "
הבטתי בה המום. מנסה לעכל את משמעות דבריה. עיניה החומות והגדולות, אפה הקטן והמושלם, תלתליה הבהירים זרמו בגלים גלים מתנחשלים לעבר כתפיה השזופות, עיטרו את פניה הרכים כמסגרת של זהב. לחייה רכות וחלקות ושפתי השני מרפרפות ככנפי פרפר אדמדמות ממעל. דבורים אספו אבקה וצוף בחריצות אין קץ, עפו להמתיק נשמת עולליהם, נשמתי נוצקה כדונג הנצרב בלהבה.
“אבל למה אסור?” ניסיתי למחות. “מה פתאום אסור? כל יום עושים את זה בכיף, זה תענוג! למה לא היום?”
היא הביטה לתוך עיניי. יכולתי לראות שהיא משתוקקת לכך בדיוק כמוני. היא הייתה הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי. יפה יותר מהנורא שבחלומותיי. אהבתי אותה יותר משאהבתי את עצמי מאז שאני זוכר את עצמי. למה אמרתי עיניה החומות? הרי עיניה ירוקות. עיניי חומות. אני היא, היא אני. אחד-אחת, אחת-אחד. "למה אסור?!” שאלתי שוב כמו תקליט שרוט המסתובב בקפיצות שוב ושוב על אותה שריטה בלולאה אינסופית ללא יכולת להתקדם, ללא יכולת חזרה, מחכה ליד נעלמה שתרים את המחט ותסדר את המנגינה.
עיניה שפעו תום וטוהר, זכה כמו חול על שפת הים, ענוג ורך. זורם בשצף הגלים המלטפים את קימוריו. יום יום שעה שעה, גאות ושפל, ושוב גאות, מאז ועד עולם לנצח נצחים. חובק כמעגל מושלם, טבעת של זהב עוטפת אושר אינסופי. רגלה העדינה ענדה כתם לידה שחמחם, נראה כמו עלה של תאנה. כיצד התום נסדק לפתע. סדר זעיר בקרח המושלם על פני הנחל, בלתי נראה תחילה אך מתקדם בתאוצת ניתוץ, ומרסק את הזכוכית לפירוריי אבק.
בכוח ניתקתי את מבטי, והעברתי אותו לעבר הענפים המשתרגים סביבנו. עץ חלבלוב בניאני עתיק יומין. פרותיו כתאנים בשלות נוטפות שרף, פרחיו מאורכים כמו חצוצרות קוראות למרחקים. ענפיו השתרגו והתפתלו סביב-סביב, חובקים אחד את השני בין שורשי אויר, כנחשי עקלתון ירקרקים, נוטפים עסיס לבן ארסי. העץ היה ביתנו, כל עולמנו. עץ הקופים קראנו לו. עץ ביחיד, למרות ששני גזעים מקוריים היו לו, ועוד אין ספור גזעי משנה של שורשי אויר, אשר מצאו דרכם אל הקרקע ושימשו לו כלונסאות תמיכה. העץ הלך והתפשט, גדל והתרחב, עם השנים כיסה שדה רחב ידיים.
רוח קלה נשבה בענפים, דוכיפת רחוק קרא לבת זוגו, הו-הו, הו-הו-הו. ניחוח עלווה רעננה נמסך בריח שדה תלתן טרי הטביע את חושינו. גלים של עונג מצמרר פשטו בכל חלקי גופי. סימר שערותי בגרגורים חתלתולים, שרטה מאחורי עורפי הרך.
עלוותו המוריקה והחמה המתנוצצת באגליו לכדו קורי תודעתי ושאבוני חזרה לתוך מבט עיניה הדומע.
"למה אסור?” נהר עלבוני המתעקש געש מחום עיניי לנחלי עיניה. קרבתי וניסיתי לחבקה, היא נרתעה ממני והדפה אותי כנגד רצונה. “אי אפשר! אסור! לא היום ולא אף פעם לתמיד!” אמרה בקול חנוק מדמעות, “אורית."
“מה אורית שאלתי?” מנסה לעכל את השם הזה, שלא נשא כל משמעות עבורי עד לאותו רגע גורלי.
“אורית אמרה שאסור לעשות את זה! זה נורא מסוכן! אני לא יכולה לספר לך למה, זה סוד כמוס!” אמרה ופרצה בבכי חסר מעצורים. התייפחה וכל גופה הקטן רעד בעליות ומורדות של השתנקות גוברת והולכת. בכייה הפעוט ננעץ עמוק בתוך לבי, וניתץ את הסכרים ברעש מסמא אוזניים. שכחתי כבר את עלבוני, ורק עלבונה הכה בי ובכה בקרבי.
אצבעותיי טיילו בינות אצבעותיה ויחד התמזגו בלי דעת. כמו ישות נפרדת שקבלה חיים, חבקה, חיברה נשמותינו, הכילה סערה, הקיפה בפיתוליה כמו נחש עקלתון. נחמתה זרמה לתוך גופנו, משחה שיערנו כמזיגה של אפיסת כוחות ומלח. שפתייה נחלצו ברטט, ביבבה כמעט בלתי נשמעת, שפכו לתוך אוזני את ארס עץ הדעת.
© כל הזכויות שמורות
