שדות העצב

בשדות העצב

שממה דמומה גועשת.

מנכשת עשבים של פחד,

הם צומחים מחדש

מחייכים מצהיבים

מכישים את הקרסול שלי

מצמררים את האויר לנשימה שלי.

הרוח קרירה ההליכה מתעקמת, בוגדת

מכעיסה עד דמעות

העשב מסופר והריח מלווה אותי

לבין הערביים בבניין עם קומות.

שדות שדות של עצב

טמונים בתודעה שלי

בתוך תמונות יפות ועמוקות

בפסקול מולחן ברגישות של רגעים מיוחדים,

 שדות  עצובים גולשים החוצה,

 מנפצים את תמונותיי

בבגידה איומה.

לאלף רסיסים.