אחותי
מזה זמן רב שאני כותבת אליך בדמיוני. עשרות פתיחות למכתבים שמעולם לא נכתבו...אני מתגעגעת אליך אחותי.
אני לא מפסיקה לחשוב עלייך בכל רגע של שקט....בסוף כל צחוק מתגלגל שלי, את עומדת מולי שסופת גרון...מבטך מתחנן אל חייך שנלקחו ממך ברגע אחד של טירוף, של מי שאהב אותך פעם, נשא אותך לאישה ואמלל את חייך מאז.
אפילו לכתוב כואב לי, ליבי פועם בחוזקה כמו לפני כל צעד חשוב או החלטה חשובה בחיים.
גם כעת , כעבור כמעט שנה.
החלטתי סוף סוף לפתוח את סגור לבי. את חסרה לי אחותי.
לפחד ולכאב, יש סימפטומים פיזיים. ידיי רועדות ולא במובן המטאפורי. אני מנסה להתמודד עם העובדה הנוראית שאת אינך. עד לרגע זה ממש....לא עמד לי כוחי. (וגם כעת אני לא מתמודדת עם זה בהצלחה) מוחי כמערבל בטון...מסתובבות בו תמונות, מלים, זכרונות אשר יתערבבו יחד אל מה שהיה סיפור חייך הקצרים. 36 שנים...וזהו!
22.10.2001
בבוקר, עת השכמתי לקול שיעולו של בכורי והתהלכתי לכיוון מיטתו, אפפה אותי הרגשת כבדות. ספק עייפות הריונית (שהרי נשאתי ברחמי עוברית בת 20 שבועות), ספק תשישות נפשית, אשר קדמו לה יומיים של בכי בלתי פוסק ורק אלוהים יודע את הסיבה.
ואני שאופטימיות זה שמי האמצעי, החלטתי לאסוף את עצמי ולאזור כוח ולקום ולתפקד כאילו כלום.... הנחתי שהסיבה היא שינויים הורמונליים וקראתי בכל הספרים שייתכנו ימים שכאלה, אז הנחתי לזה...
את בכורי לא שלחתי את הגן. סיבת שיעולו התבררה כהתקף אסטמה נוסף והחלטתי שאשגיח עליו בבית.
הבוקר החל כרגיל, אישי נסע לעבודה והוריד את בני הקט בגן, לא לפני שקיבלתי חיבוק הגון שנתן לי הרבה כוח, מהאיש שלי, האהוב.
בכורי ישב לשחק בסוני את המשחק האהוב עליו ואני טרחתי בהכנת ארוחת הבוקר...
ערכתי לשנינו שולחן מכל טוב וקראתי לו לאכול...חדשות השעה 9:00 ברקע:...."מקרה נוסף של אלימות במשפחה. בעל שיסף את גרונה של אשתו.....ארב לה במקום העבודה ...."
הלב מחסיר פעימה....בכורי מנסה לאמר משהו ואני מהסה אותו כדי לשמוע...
רציתי להתקשר אליך מייד, אבל בטלתי זאת כלאחר-יד מכוון שידעתי שתלעגי לי בטלפון:"....מה,....? שמעת חדשות וחשבת שזאת אני?....לא זאת עדיין לא אני...."
אני חושבת שאפילו גיחכתי בקול עוד אני מדמיינת את הסיטואציה.
טעמתי מהסלט בעודי משתעשעת עם המחשבה, אך משהו כואב ושורף החל לגדול בתוכי....ואולי זאת כן את....?
הטלפון צלצל דקות ספורות אחר-כך.....הלכתי אליו באיטיות....גופי קפא על מקומו.....זאת את, מודיעים לי שזאת את.
אימא מתייפחת בטלפון: "......"
"אימא מה קרה?? שאלתי קפואה
"הוא דקר אותה...."
אמרתי כמתוכנתת: "שמעתי ברדיו , רק תגידי לי.......היא מתה?"
" כן...!!!...." נשמעה צעקה קורעת לב של אם שאיבדה את ביתה...
אני מנסה לעכל את הידיעה ואני שומעת את עצמי מתנשמת בכבדות כאילו הראות שלי איבדו את יכולתן לנשום לבד ואני עוזרת להן....
בכורי: "אמא מי מתה?"
אמא: " לא רציתי שתשמעי את זה ממשהו אחר...."(אמא בוכה....כמה כאב אפשר לשמוע)
בכורי: "אמא מי מתה?" לחוץ...
-"אמא....איפה את?
אמא: "אני בבית....אני נוסעת עכשיו...לשם "
-"טוב אני אגיע"
בכורי: "אמא מי מתה?" הילד הרגיש הזה...
נלקחה ממני החירות לצרוח אל השמיים ולצעוק ולבכות ולשבור ולנתץ ובמקום זאת....."אף אחד חמוד....אני רק חשבתי...."
אלוהים אדירים אחות שלי נרצחה....היא נרצחה...אין יותר ...לאאאאאאאאא....מסכנה שלי....הוא שיסף את גרונה......
מתוקה שלי....על מה חשבת באותם רגעים? מה עבר לך בראש? אלוהים....רק לא למות....רק לא למות....לא למות....לא למ......לא למ....לא....
אני כואבת את רגע החרדה שלך....את ההבנה שאת פורחת מין העולם ....
אני חושבת כל הזמן....מוות נוראי....ריבונו של עולם הדם ניגר מגרונך ואת הבנת....אני יודעת שאת הבנת שאת מתה.
את? עם כל הכוחות האין-סופיים שלך.....את מתה?
האם תש כוחך?
האם רצית כבר למות?
.......
האם חזרת כבר לעולמינו.....?
*נכתב לפני חמש שנים. שנה אחרי הירצחה, לאחותי האהובה שאינה עוד.
