רפאל
ישב בין ארץ לשמים בתוך מכונית כחולה ומסביבו חול זהוב של ים. חלונות המכונית מוגפים, מכוסים מעטה אדי נשימתו. הפוגה קלה של גשמים. השמש מבצבצת פה ושם מבעד לעננים, אך בעיקר מכורבלת באיזה ענן או שניים.
דמיין אותה עצלה היום ואין בכוונתה לצאת. רק מדי פעם כשהעננים מואסים בה והולכים להם, נותרת חשופה ושולחת קרניה אל הקרקע, אל העצים, אל הים, אל החול הזהוב, אל המכונית הכחולה שחלונותיה מכוסים באדי נשימתו הכבדה. ושוב לא לזמן רב, כי מייד תמצא לה ענן או שניים להתחבר אליהם ולהתענג ברכותם.
לא, לא, היא לא מתחשבת בעצים, בים, בחול הזהוב ובמכונית הכחולה, הכמהים להתענג על חומה. היום היא חושבת רק על עצמה. אין מי שיצליח לשכנע אותה, הוא חושב, לחמם אותי שוב. רק החוקים שם למעלה קובעים איך, מתי, ובאיזו מידה תעניק לי השמש מחומה ומבלי דעת...
שמא האשם הוא בעננים? הוא שואל ללא קול, מביט למעלה ורואה בם צורות. ...של פנים...של דובים...של כלה בשמלה לבנה העומדת בחופתה ורק חתנה אין עמה... הוא אפילו מצליח לזהות דמעה בזוית עינה. כן, הוא מזהה אותה ללא ספק! ...ועוד דמעה ועוד דמעה ועוד... ועוד...ועוד וגשם זלעפות ניתך על מכוניתו הכחולה שחלונותיה מכוסים אדי נשימתו.
בידיו הוא אוחז מחברת ועט. מלבד קשקושים משורבטים כלום אין בה והוא, הרי התכוון לכתוב אליה, אל אותה כלה בחופתה, שדמעה בעינה וחתן אין עמה.
מלבדו אין אדם בעולם. כל-כך שקט ושלו נראה, אך פנימיותו גועשת, מבקשת לצאת ואין פתח. הוא סגר הכל על מנעול ובריח...אין נכנס ואין יוצא. ככה יותר טוב, הוא חשב, אשמור על הקיים שבי לבל ידלוף החוצה ואמנע מן החוץ להיכנס ולפגוע בי.
זה לא תמיד היה כך.
פעם, כל המנעולים היו פתוחים והדלתות לרווחה.
כל שחיוך בעיניו, נכנס וכל חיוכיו שלו, יצאו.
ליבו יצא אלי אדם שהיה בקרבתו. ואדם שהיה בקרבתו, היה ללא ספק, גם בקרבו.
הוא שידע לאהוב ולהיות נאהב, איך היה נותן ללבו, לגופו, לנפשו להתענג על מלים, על מגע...
איך פרח כשעיניים מחייכות, חייכו לעומתו...כשידיים מלטפות, אהבו אותו...כשגוף מלא בתשוקה, היה עוטף אותו...איך פרח.
ופתאום החליט, ללא הודעה מוקדמת, ללא סימפטומים ברורים, לנטוש...לקום וללכת...
אסף אליו בלא אומר, חולצה וסבון, את מפתחות המכונית ונסע. ירושלים היה הכיוון. יד הנחתה אותו. של מי הייתה לא ידע וכאילו הורתה לו באצבעה; כאן ימינה...כאן שמאלה...הגיע ליער שקט. שם ישב במכונית שותק ואינו מרשה אפילו למחשבותיו לשאול, למה ומדוע ולשם מה קם והלך פתאום, דווקא כשהכל, כל-כך נפלא... דווקא כשכולם אוהבים אותו מאוד...דווקא כשעמד, עוד מעט קט, להינשא לזאת שעיניה מחייכות לעומתו, ידיה המלטפות, אהבו אותו וגופה המלא בתשוקה, עטף אותו...דווקא כשפרח.
כך ישב שעות, כמחכה להוראה הבאה, של אותה יד מכוונת. לפנות בוקר, המשיך בנסיעתו, והפעם לכיוון צפון.
הוא עצר בתחנת דלק. ביקש בתנועות ידיים שימלאו לו את הטנק. חתם לאחר שגיהצו לו את הכרטיס והמשיך הלאה, בשקט, בשקט...
הרעב הציק לו והצמא לא פחות. עצר בפונדק דרכים שזה עתה החל בעבודתו, הצביע על הקפה ועל העוגה והושיט שיגהצו לו.
הבחורה הצעירה שעבדה שם הגישה לו ללא אומר, כאילו הבינה, גם לא חייכה.
אוכל ושותה ללא ניע כמעט, מלבד לסתותיו.
המשיך בנסיעה. הושיט ידו אל הרדיו וחזר בו. הוא זקוק לשקט ולא אכפת היה לו לאן הוא נוסע, אך ידע שלא יחזור לעולם.
הגיע לעיר עצר ליד תא טלפון וחייג את מספרו שלו. ידע שישמע את קולה, "רפאל, רפאל זה אתה?"
אני אוהב אותך- צרח תוכו והוא לא אמר מילה. ניתק.
נותן ליד המכוונת לכוון אותו והגיע לפינת נחל שקטה בין עצים ושם ישן...וישן...וישן...
"אני חושב שהוא מת!"
"מה פתאום הוא נושם!"
"אז למה הוא לא זז?"
מנסים להעיר אותו...
" מהר! תזמין אמבולנס!"
"נראה, שהוא כך כבר המון זמן."
"אתה חושב שזאת תאונה?"
" לא, המכונית בסדר גמור."
"האמבולנס בדרך"
בבית החולים הוא סרב לדבר. אפילו לזאת שפרח בגללה. ככה הכי טוב, הוא אמר לעצמו, אני אנעל הכל טוב טוב, שמה שכבר קיים בפנים, יישאר ומה שבחוץ לא יכנס ויפגע בי.
משם- הדרך אל המוסד ההוא הייתה קצרה.
ועכשיו, הוא במכוניתו הכחולה, בין שמיים לארץ וקרני השמש כבר מזמן לא משכשכות רגליים במים... היא כבתה כמעט והגשם ניתך על מכוניתו הכחולה שחלונותיה עטופים באדי- נשימתו. מחברתו עדיין בידו וחוץ משרבוטים היא ריקה. כלום אין בה. אף לא מלה אחת לכלה בחופתה שבגללן אין חתן עמה.
"רפאל... זה הזמן לכדור, תן לי בבקשה את המחברת, אני אניח אותה על הארונית שלך."
רפאל נותן את המחברת אך עיניו עדיין בוהות בחלון המכוסה אדים...
"כן, גשם בחוץ, אתה רוצה שאנגב את האדים? " שואלת אך לא מחכה לתשובה כי יודעת שלא תגיע כזאת. מנגבת בבד לבן את החלון. רפאל רואה כעט את הדשא שבחוץ, את הספסלים ושביל הפרחים- רטובים ועוד מעט קט חושך. עוד שתי אחיות ושני חולים אתו בחדר, אבל רפאל לא ידבר עם אף אחד, הוא סגר הכל על מנעול ובריח...
הוא לוגם את המים...הכדור עושה דרכו אל תוך רפאל...רפאל הולך לישון.
ומחר, הוא ייסע במכונית הכחולה, אל חוף הים והפעם, הוא יצליח לכתוב לכלה שדמעה בזוית עינה.
