חופש הביטוי להשחית של ירון לונדון

חופש הביטוי הוא אבן יסוד של הדמוקרטיה, ואם חפצי חיים דמוקרטיים אנו-חלילה לנו מלהטיף להגבילו. אולם חופש זה אינו בכל תנאי, וכאשר מנצלים אותו להסתה, לזריעת שנאת חינם, ולהפצת שקרים ולעיוות ההיסטוריה אסור להבליג, משום שהשתיקה תחשב חלילה כהודאה.

ירון לונדון, עיתונאי ופרשן ותיק, בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", ומגיש-פרשן בתכנית "קירשנבאום את לונדון" בערוץ 10, מנצל את הבמה שניתנה לו להפצת תפיסת עולמו, כשהוא משמש תמיד תובע בלתי נלאה של המתנחלים, ובמקביל כפרקליט מתנדב של הפלשתינים.  השבוע הגדיש לונדון את הסאה, והפך את חופש הביטוי המסור בידו לכלי משחית של אלימות מגונה ומקוממת.

במאמרו האחרון ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "השוק היהודי בחברון- השוק הערבי ביפו" כותב לונדון: "הרוגי תרפ"ט, שנעיר מקבריהם בחברון, יעוררו את המתים הערבים ,שטבחנו במלחמת השחרור...". כך כתב והמקלדת לא התמוססה תחת אצבעותיו.  אלה הם דברי בלע מקוממים, זוהי השוואה מופרכת הראויה לכל גינוי, המתאימה להיוולד רק במוחותיהם המעוותים של הגרועים שבאויבינו: השוואה נואלת זו דומה לסימטריה בין השמדת היהודים במחנות הריכוז, להריגתם של אזרחים גרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, כשמטוסי בנות הברית הפציצו את עריה של גרמניה הנאצית.

אילו ירון לונדון היה אדם נבער והדיוט גמור, ניתן היה לסלוח לו על בורותו בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל-אולם לאיש כמוהו יותר ממגוחך לגלות כי בפרעות חברון נטבחו יהודים תמימים בפוגרום עקוב מדם. הם לא תקפו את ערביי חברון, לא חלמו לכבוש את בתיהם ולהשליכם לים. להשוותם לערבים שנהרגו במלחמת השחרור, במהלך מלחמה שאסרו עלינו מדינות ערב, בשיתופם של מנהיגי הכנופיות כמו המופתי(בן בריתו של היטלר) זוהי השוואה מעוררת סלידה הבאה מבית אולפנא של קיצוניים חשוכים שהשנאה לבני עמם העבירה אותם על דעתם. אילו היה מסלף את ההיסטוריה וזורה שנאה בחדרי חדרים סכנתו הייתה מזערית, אולם הבמה הציבורית הניתנת לו מפרנסת את שונאינו מבית ומבחוץ.

לפי תפיסת עולמו ההיסטורית של ירון לונדון, על תוצאות מלחמת העצמאות ראוי להתנצל במילים: "סליחה שניצחנו".

אילו חלילה היינו ניגפים במלחמה הזאת, ירון לונדון לא היה זוכה לכתוב מאמר זדוני שכזה.

אגב, את תמצית המאמר שלחתי למדור "מכתבים" של "ידיעות אחרונות", שמניסיון העבר סיכויו להתפרסם קלוש ביותר.