הפרשת ויהי כי יבוא

 

הטקסט הבא עלול לא לנעום לאוזן חרדית, דתית או סתם מסורתית. אבל אין בכוונתי (אולי רק קצת) לפגוע במורשת אלא בחלק מפרשניה בעת הזו.

 

ויהי כי יבוא הלך בשערי עיר זרה ואט פתח לו. ויבוא בשער ויראה איש זקן יושב מלפניו ולצידו אלמנה ולמרגלותיה כלב. ויראה מצורע עומד בפתח. אנא ? למי יעזור ויושיע ההלך ? לזקן? או שמא לאלמנה או למצורע ? והרי ההלך עצמו צמא הוא, שבע אבק דרכים הוא, יגע ועייף ומט לנפול באפיסות כוחותיו יען כי ימים רבים צעד הוא ולא באו מים ומזון אל קירבו.

 

אמרו אבותינו החכמים : יכה במצורע, יביא בראש לאלמנה ויירש את הזקן. יען כי זר הוא ויעשה הרע בעיני השם יתברך שמו ולא באו בו. ויוסף אבישהו השונמי לאמור : לא רק יביא הוא בכולם אלא יביא גם בו הוא עצמו יען כי זר הוא. ובפסח שביעי היו מוסיפין: בל ישכח הזר לדפוק בעיטה לכלבה של האלמנה להשלים את התמונה.

 

 

איזה מורשת ותרבות יש לנו לעם היהודי ! למה להתפלש בשדות זרים ? מה לנו עם ההודים ושאר פילוסופיות מזרח עתיקות פאגניות חיט טפו ובוטפויומאט טינופת ?