רכב ועוד רכב מחליקים במורד הסמטה החשוכה. השמיים קודרים וגשם יורד. אני מהחלון עוקב. קצת נרגש. הנה הפלאפון רוטט בידי. "הגעתי..." כתוב שם. דמות נשית, רחוקה, שלוש קומות למטה, עטופה בגדי חורף, בוקעת מתוך מכונית שזה עתה עצרה. היא עומדת ליד הרכב ממתינה. "בסדר" אני כותב חזרה ליעל. מצייתת, היא פוסעת בצעד בטוח אל מתחת לבניין.
ההצגה שתוכננה כל כך בקפידה במשך שבועות מתחילה.
אני כבר מכיר את כל ביוגרפיית חייה. יודע את צרותיה שמחותיה והלך יומה, מכיר את נשמתה.
"בשער" מגיע המסרון הבא. אני לוחץ על המתג ומשחרר את הבריח החשמלי בכניסה. הזמזום והקליק מקפיצים את ליבי בחזי. צעדיה מתופפים במסדרון. אני מכבה את האורות, פותח חריץ בדלת ומתיישב על הספה עם הגב אל הדלת.
עיני עצומות.
כל אלה מתוכננים פרט לפרט בקפידה. מאות מיסרונים, שעות של צ'יטצ'וטים ביני ובינה. הבית מוחשך לחלוטין. החריץ בדלת כדי שתדע באיזה מפתן לבחור. עמדה קודם ליד הרכב כדי שאזהה שהיא לבד ולא מדובר במלכודת.
המתח אוחז בי.
אישה זרה מוכרת כל כך נכנסת לביתי. היא סורקת אותי בעיניה ואני חש במבט המבוהל שלה מתרוצץ על עורפי. מרגיש את עיניה סורקות את השולחן ואת בקבוק היין הפתוח. היא בוחנת את הדירה לוודא שאין זו מלכודת בשבילה. טורקת את הדלת ולא שוכחת לנעול.
חושך מוחלט. שקט מוחלט.
בדיוק כמו שסוכם, ובקצב שהוכתב אני סופר עד שלוש ופותח את העיניים כדי להמשיך לא לראות כלום בחושך הזה המוחלט. היא עדיין אי שם ליד הדלת. אני שומע את נשימתה הכבדה. מריח את הפחד ואת ההתרגשות. איזה אומץ יש לה אני מהרהר. צועדת ומשהה, צועדת ומשהה, היא מתקרבת אלי. יודעת בדיוק איפה ומתי יגיעו שתי המדרגות. ואני לא רואה כלום, רק שומע את צעדיה, את הלמות ליבה, את הגשם הקולח ואת מתח גופה. יד עדינה נוגעת בעורפי. היא מניחה שתי כוסות יין על השולחן. מוזגת. מתיישבת לידי. אני לא זז. לא רואה כלום למעט צלליתה העמומה. מחדד כל חוש ומנסה לדעת ולאסוף כל טיפת אינפורמציה עליה, כאישה, מה מראה, מה צבע עיניה, ואין. רק הסקריפט המתאר את גופה, את שדיה, שערותיה, ידיה, פניה ממלא את החסך החושי. היא שולחת יד, מלטפת את הגוף הידוע והממש לא מוכר.
צמרמורת.
העור זועק בכאב ענוג של מתח וציפייה והיא מלטפת ושולחת עוד יד. ראשה מתקרב והיא מריחה אותי. לוקחת את כוס היין וגם אני. לוגמים בשקט. החושים והתחושות מתערפלים מסממים את התודעה לשיכרון מיוחד של יותר מידי יין מהול ביותר מידי אדרנלין. אסור לי לגעת בה עדיין. אלה החוקים. המצב שברירי. פרט אחד לא במקום... התנהגות אחת לא צפויה... והכול ישבר לרסיסים. ואנחנו משועבדים לסקריפט שיצרנו ממלאים כל שורה בחוזה שחתמנו.
ייתכן ויש בנות זוג אמיתיות בחיי שלא השקעתי בהם כל כך הרבה זמן איכות של פנים מול פנים ושל לשתות קפה ושל לחטט באופן אין סופי מייסר היישר בתוך הנשמה. שאלות ובירורים אין סופיים לתוך הלילה, לילה אחר לילה. הנה אני מקבל את האות המוסכם להתיר את השיתוק שנגזר על ידי. מתחבקים מתנשקים. היא קמה והולכת למיטה. מכירה את הדרך בדיוק לפי המפה, סופרת את צעדיה כמו רובוט ממושמע. אני שומע שהיא מגששת. מתפשטת ואז שקט. עכשיו אני מתפשט ואז הולך בעקבותיה לתוך הפנטזייה המגשימה את עצמה. ליצור אחד בעבור השנייה חוויה שתיצרב בעור ובדם לעולם.
את יעל מעולם לא ראיתי. אולי בתמונה מטושטשת. אף פעם לא שמעתי קולה. ככה בחרנו. למרות שתמיד נשמור על קשר לעולם לא יהא זה כמו אז. חיבור וירטואלי של גוף ונפש שנבנה טיפין טיפין, במשך חודשים, עד לקליימקס המנוכר המושלם.
