סיפורים בהזמנה אישית - התמימות

"איך אתם לא רואים????" עמדתי מולם, משתאה לנוכח עיוורונם

-"היא מדממת ! מה אתם לא מבינים?" אמרתי אחרי שראיתי את המיטה מוכתמת בדם ואת מרים חיורת וחלשה. 

"אי אפשר להשאיר אותה כך ולחכות לטלפון הגואל"

הן עמדו , חסרות אונים , דליה הבת הגדולה מבניהן אבל השניה מילדי המשפחה ,אחריה רבקה וחנה הקטנה, עומדות דואגות לאם ומחכות להוראת הרב שיפסוק מה לעשות.

" תחכי לתשובה למה את ממהרת לנסוע? " אמרה  חנה האחות הקטנה לדליה ודליה הביטה אליי.

 –"זהו אני לא יכולה יותר" אמרה סוף סוף מרים " אין ברירה חייבים לנסוע אני מדממת כולי, אין מה לחכות" "אבל תחכי לפחות לאבא" אמרה חנה  –

" אי אפשר למצוא אותו הוא לא עונה לנייד, והרב לא חוזר אליי " השיבה מרים

ירדנו לחניה בעלי כבר חיכה במכונית  ונסענו לבית החולים .

 דליה, ניסתה כל העת לתפוס את הרב בנייד אך ללא הצלחה.

הגענו לבית החולים, בעלי חיכה לי למטה ואני רצתי איתן למיון,

נכנסתי לשאול מה קורה ואחות אחת אמרה, שעוד מעט יעדכנו אותנו , ברקע צווחות של מרים, ואני מחבקת את דליה , בעלי מתקשר חשב ששכחתי שהוא למטה ועוד מעט שבת נכנסת , הסברתי לו שאני לא יכולה לעזוב את הילדה לבדה , אז הוא נסע להמשך הקניות . מזל שכבר בישלתי אתמול ורק התקשרתי לבתי שתטגן את הדגים ותכניס את העוף שבתבנית לתנור.

בינתיים חדר המיון מתמלא ,גברת אחת שהייתה לפנינו מתחילה לבכות מכאבים וסגל הרופאים אומרים לכולם שיש מצב חירום , דליה מסתכלת עליי בעיניים דומעות ופתאום נפתחת הדלת, אחות אחת יוצאת עם שקית ניילון לבנה וקצת שקופה ובתוך השקית נראה משהוא כמו גוף זעיר בעל ידיים ורגליים , הצטמררנו ונאחזנו אחת בשניה

והאחות אחזה בשקית והלכה  מהר לאורך מסדרון ארוך כל העת דליה ואני מביטות בה עד שפנתה ימינה ונעלמה מעיינינו ,דליה מסתכלת עלי בעיניים אדומות ומלאות בדמעות ושואלת" את חושבת שזה זה?"

ואני שיודעת שזה זה, אומרת לה כשדמעות כיסו את עיניי "אני לא יודעת נחכה שיעדכנו אותנו"

חיבקתי את דליה , סיפרתי לה ובקשתי ממנה להיות חזקה ,היא פרצה בבכי על כתפי  ונזכרתי פתאום שלפני חודשיים בדיוק אחותי עברה את אותו המקרה ולא הייתי איתה , גם היא הייתה בחודש רביעי להריונה, כשלב העובר הפסיק  לפעום.

אדון ברון התקשר ודליה מספרת לו בבכי ,שכבר אין לה אח, לקחתי את הטלפון והודעתי לו שיגיע מיד כי מרים עומדת להיכנס לחדר הניתוח , הוא אומר שהיה בקניות בשוק הוא נמצא בבית וכבר יוצא לכיוון בית החולים ,

שוב נפתחת הדלת והרופא קורא לבת של מרים, דליה רועדת שולחת אותי לשוחח עמו שוב היא אומרת שאימה לא תסכים שהיא תדע  דבר וחצי דבר אודות מה שקורה .

אני מציגה את עצמי ואומרת לו שהוא יכול לדבר איתי , ואז הוא מסביר שהם הוציאו את העובר ועכשיו היא חייבת להיכנס לחדר ניתוח, אני מאשרת, מאחר ודיברתי כבר עם בעלה  ואז מוציאים את מרים על מיטה ואנחנו אחריה .

אמרתי לו שהיא יודעת הכל וגם ראתה מה שראתה ,הוא עיקם את שפתיו, אחר כך הוא הודה לי  ובדיוק בעלי הגיע, נפרדנו מהם בברכת הצלחה וכשעליתי למכונית סיפרתי לבעלי  על הבת שבערך בגיל הבת שלי ,בת 17, שלא יכלה כמעט להתקרב לאמה ולשאול שאלות או לעזור וזה היה מאוד עצוב לי .

בעלי השיב לי שככה זה אצלם , החרדים ואני נותרתי המומה .