גשמי יוחסין

הייתי בת תשע כששוחחתי עם ביתי. נפגשנו במסיבת תחפושות של בית הספר. כיתה ג', בית ספר ויצ"ו, בנהלל. השמיים התעברו בגשמים ועננים כבדים. הפרווה הורודה אכלסה את כל הברזים של למעלה מהמח, ועד כפות הרגליים. הדם שלי נרטב קצת, העננים היו כבדים מאוד באותו היום.

האף הסגול דהה, וכל העפרונות שקשקשו לי בעיניים, נראו כמו בוץ של ים המלח. כולם שאלו אם התחפשתי לדב שחולה באדמת קשה. התדיינתי עם עצמי אם להיעלב, או שמא זו מחמאה על תחפושת מקורית. מדי.

דווקא שם קבעתי עם מיקה שתבוא. ביקשה לבוא מחופשת, כך שלא אזהה אותה מהחלומות. ואם תרגיש בנח תיגש אליי. לא יכולתי לסרב לביתי. שהייתה אז גם כן בת תשע. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות את ילדתי, בתלת מימד. אליעזר בן-יהודה לא חשב להמציא מילה, שתתאר את מצב הצבירה של הרגש במאורע כזה. זה לא אתה אליעזר, זו אני.

היו לה עיניים אפורות-צהובות, עור ברונטי, ושמורות עיניים צרות. היא דמתה לאזורים היפים שבי. מחלפות ראש עמוסות, מתחרות בצבעי החושך. שערה המגוהץ ועיניה החיוורות לא ניזונו מהקוד הגנטי שלי, ככל הנראה. שוחחנו על העולם שלפני החיים. בניגוד לשיחות של אחרי המוות. ומה קורה לפני? האם יש מכינה קדם קיומית כזו?

 נדנדנה את פניה לחיוב, כמי שיודעת את סודותיי שלא נגלו לי. ובמקרה היא עוברת קורס על גיל תשע שלי. עוד שבוע היא כבר תהא אני בת 10 . ואני שבוע לפני אותו יום, ציינתי 36 עונות מעבר. תשעה חורפים למתקשים. הצטערתי שלא קבעתי איתה עוד חודשיים. היא טוענת שזה המוסד החינוכי הראשון הטרום-אנושי של בני האדם.

"אני גרה עם מלא ילדים, בני תשע ועשר, יש ילדים בני 70, יש כאלה שמתו מסרטן בגיל 24, יש גם ילדים נוצריים ואפילו ערבים, הייתה גם ילדה שמתה בלידה של אמא שלה.  מכינה שנייה זה אבא. ואז הדוקטורט, עלינו". בינתיים אני גדלה אותך.

 כשתגדלי תביני, עכשיו זה קצת מסובך לך."

עד היום, אני חולמת את ביתי, עוד מאז שהייתי בת תשע.

 היא שטרם נולדה, אולי חווה כעת את משבר גיל ה-40.