זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו.
הייתי בסך הכל חיילת משוחררת, חסרת בטחון בעולם הגדול. איש לא כיוון אותי במסלול חיי הרעוע. המבוגרים דחקו בי להתחיל ללמוד, לעשות פסיכומטרי, לחסוך כסף ו"להתחיל לחיות", ואני בסך הכל רציתי לחוות חוויה אחת ויחידה, בלתי נשכחת. כזאת שאוכל לספר עליה לנכדיי או לחייך בשקט לעצמי כשאהיה זקנה.
אני זוכרת את בוקר השחרור. לאוויר היה ריח שונה, ריח של חופש. כבר שכחתי מה זה לעבור ליד חנויות ולקנות בגדים, או לרכוש אביזרים צבעוניים ולא לחשוש להסתובב איתם. נכנסתי לאחת החנויות וקניתי שמלה משגעת. לבנה עם עיטורים סגלגלים, מגיעה עד הברך ומבליטה את הנתונים הטבעיים שהטבע נתן לי. הצטיידתי בקשת עבה בצבע סגול והנחתי אותה על שיערי החלק. הוספתי גם עגילי כסף בצורת כוכבים קטנים. התהלכתי ברחוב בכיף, בלי מחוייבות, בלי מחשבות על החיים. קניתי ברד פסיפלורה ומסטיקים בטעם מלון. המוכר בקיוסק הביט בי ואמר: "את נראית מאושרת". חייכתי אליו, באמת הייתי מאושרת, הכי מאושרת. מי הכין אותי למה שעמד להתרחש שעה לאחר מכן?
שכבתי במיטה זרה בחדר צנוע. טיפות זיעה נטפו מהמצח שלי, היה חנוק. מצמצתי בנסיון להבין היכן אני נמצאת. הקשת הסגולה לחצה על ראשי, הסרתי אותה וזרקתי לריצפה. אותו סיפור עם העגילים. הבחנתי בשמיכה עבה המכסה אותי, העפתי אותה מעלי, אמנם סוף הקיץ, אבל עדיין לא קיימת הצדקה לפוך. "התעוררת" שמעתי קול גברי מכיוון הדלת. נבהלתי. "תרגעי... לא אפגע בך, כל עוד תהיי ממושמעת".
הוא היה בערך בן ארבעים, אולי ארבעים וחמש. לבש טישרט בצבע תכלת דהוי וג'ינס ישנים. זיפים קטנים עיטרו את פניו ועיניו נפוחות ועייפות. הוא התקרב למיטה שלי, נרתעתי לאחור. "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בקול רועד. הוא שתק, חושב מה לענות. השקט צימרר אותי, חוסר הוודאות היה גרוע מכל תשובה שיכל לומר.
"אל תפחדי ממני, אל תכעסי עלי, אני לא אשם, אני בסך הכל שכיר. אין לי שום מושג כמה זמן תהיי פה, אבל בינתיים פשוט תשכבי בשקט ותשתקי".
דמעות של פחד החלו לזלוג על לחיי. רעדתי בכל גופי, למרות האוויר החנוק שעמד בחדר. הרמתי בחשש את שמיכת הפוך מהריצפה והתעטפתי בה. הוא הביט בי, ספק ברחמים ספק לא. לא ידעתי מה עובר לו בראש, מי הוא ומה הוא רוצה ממני. הוא יצא מהחדר, ולפני זה אמר: "אביא לך אוכל אחר כך, תנסי לישון קצת".
מיותר לציין שלישון לא הצלחתי, וגם לא להפסיק לבכות. הפחד חילחל בתוכי כמו חומצה רעילה, חורר את הוורידים שלי והרעיל את דמי. בראשי השתוללו תסריטי אימה על גורלי. ניסיתי לשנות כיוון מחשבה, אך לא הצלחתי. בחדר היתה מיטת יחיד עשויה עץ, שרפרף קטן ועקום וחלון נעול. לא היה נוף מחוץ לחלון, אלא קיר בטון שחסם אותו. האוויר איים לחנוק אותי, אז נשמתי נשימות קטנות והשתדלתי לזוז כמה שפחות, בשביל לא להתאמץ.
נזכרתי בכל הדברים הטובים שמחכים לי בחוץ. העולם, המשפחה, החברים. הרגשתי רע כל כך שלא רציתי ללמוד פסיכומטרי, שלא רציתי למלצר ולחסוך כסף. הפעולות האלו נראו לי כל כך מבורכות פתאום, עד שחזרתי לבכות.
"אל תבכי" אמר לפתע האיש. הוא נכנס לחדר כשבידו צלחת עמוקה. "קחי, מרק" התכופף והניח את הצלחת על שרפרף. מהכיס הוציא חתיכת לחם. נגעלתי כל כך, אבל הרעב הכניע אותי. "אתה בישלת?" ניסיתי להתחבב עליו, "טעים מאוד". הטעם היה נורא, חמוץ ואולי אפילו מקולקל, אך אכלתי את כל מה שהיה בצלחת והעמדתי פני נהנית. "אני הכנתי!" חייך לפתע, "במיוחד בשבילך". קמתי מהמיטה והתקרבתי אליו. הוא הביט בי בשקט, חושש לדבר, החלטתי לנצל את חולשתו של הגבר הזה. "אני אוהבת גברים שמבשלים..." אמרתי בשקט, כמעט בלחישה. הוא התנשם בכבדות, אגלי זיעה הופיעו על מצחו. התקרבתי אליו, מעבירה אצבע על לחיו, מיישרת מבט ולא מרפה. הוא החל לרעוד קצת. דחפתי אותו על המיטה וביקשתי שיעצום את עיניו. "אני ביישנית... רק בחושך יש לי בטחון". הוא ציית. כיביתי את האור, ברחתי מהחדר, לא לפני שטרקתי את הדלת. משום מה הייתי בטוחה שהיא ננעלת מבפנים, טעיתי.
עמדתי בתוך דירת החדר העלובה שלו. כמה רהיטים ישנים בפינות וכיריים חלודים. השיש הקטן היה מלא ירקות חתוכים ותבלינים משונים. מסכן, הוא באמת הכין את המרק לבדו. חיפשתי את דלת היציאה, אך לא היתה כזאת! נואשת ובוכייה, עברתי חלון חלון, אך כולם היו חסומים בקירות בטון בחוץ. הסתובבתי לאחור, הוא עמד שם.
ציפיתי לגרוע מכל. גבר גדול כזה יכול להרוג אותי בקלי קלות. מספיקות כמה מכות הגונות או אפילו בעיטה אחת חזקה במיוחד. העדפתי לשתוק, ידעתי שאין טעם אפילו להתחנן על חיי, דבר לא יעזור. עמדתי במקום ועצמתי עיניים.
לפתע שמעתי בכי קטוע. פקחתי עיני כלא מאמינה. הוא עמד שם בחדר, מייבב ודומע. לא ידעתי איך להגיב. התקרבתי אליו בחשש. "למה אתה בוכה?" שאלתי בקול רך. "מה חשבתי לעצמי... שאישה באמת תרצה אותי..." החל מיילל. "לא.. אל תגיד את זה" ניסיתי לנחם אותו, באמת התחלתי לרחם עליו קצת. "אתה נראה בסדר גמור, וגם מבשל נהדר..",
"לא נכון!!! אני מכוער! והמרק שלי חמוץ!! ואת לא רוצה אותי למרות שטיפלתי בך יפה!!!" צעק. פחדתי, לא התכוונתי להכעיס אותו, מי יודע למה הוא מסוגל.
"למה אני כאן?" שאלתי באומץ בלתי מוגדר.
"ההורים שלך רצו שתעריכי את החיים האמיתיים..."
"מה?!!??!!?!?"
"לכי מכאן כבר..." הושיט לי מפתח.
"אין פה דלתות"
"מאחורי המקרר".
יצאתי החוצה. זיהיתי את הרחוב, את העצים, לא יאמן. חתיכת תרגיל סידרו לי.
זה קרה בסוף הקיץ. התחלתי ללמוד פסיכומטרי וגם לעבוד קצת במלצרות.
שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו.
