...פתקית שנמצאה בתוך השמשיה השבורה בצד הכביש...
זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו. שום דבר לא רמז שהדבר יקרה בכזאת אכזריות, כל כך חד משמעי. אף אחד לא הזהיר אותי. נותרתי לבדי מול האירוע הכי קשה בחיי הקצרים. אבל אספר הכל לפי הסדר הכרונולוגי.
בהתחלה היה כיף. היו רעשים וצעקות, צחוקים וקללות סחבקיות, ברכות, איחולים וריח של משהו חדש. הייתי מלאת אופטימיות מול החיים החדשים שנפתחו בפניי. התכוננתי למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר, תכננתי את ייעודי בקפידה עד הפרט האחרון. חשבתי על כל הדברים הטובים שאוכל לעשות למען האנושות, התועלת שהחיים שלי יביאו לכל האוהבים והאהובים. חשבתי איך אגן עליהם, אשמור על הבריאות שלהם. איך יזדקקו לי ויחפשו אותי. במיוחד אצלנו, במדינה הקטנה והחמה שלנו. כל כך להוטים ומזיעים, האנשים לא תמיד מסתכלים מסביב, לא תמיד רואים את מי שעושה עבורם דברים, לא תמיד מתמלאים בהערכה על הנעשה. אבל אני כל כך בטחתי ביכולות שלי להראות להם את הצורך בי, לקבל הערצה והבעת תודה על כל דקה מזמני שהקדשתי להם. ידעתי שהימים לא יעברו סתם, שכל רגע בחיי כאן יתמלא בשירות למען הזולת, בהגשמה עצמית. הרי נועדתי לזה. מהרגע שאני זוכרת את עצמי, הרגשתי צורך לעזור, לתמוך, להגן.
נראה לי שהייתי כל כך שונה אז, כשבאו לבחור את המועמדים. הייתי זוהרת ומבריקה, כל כך גאה בעצמי. עמדתי עם עוד אלף כמוני, אך ידעתי שאין אחת דומה לי ברצון לבצע את המשימה, בדחף הפנימי לרצות ולהצליח. כנראה, אני לא היחידה שהרגשתי כך, כי בחרו הרבה סך הכל. נשלחתי למקום אחר, חם ומלא ואור, קורן מזוהר של אנשים חדשים, ניקיון וסדר... ואז זה קרה. בחרו בי. הייתי כל כך מאושרת. הייתי היחידה במיני, הייתי נחוצה ונערצת. לא עשו צעד בלעדיי, לא היה אירוע ששכחו אותי. בכל יציאה כל אחד מברר ובודק שבטעות לא אשאר לבד. יותר מזה, אתם תצחקו, הם רבו בגללי. מי יהיה קרוב יותר אליי, מי יישב לצידי ומי יהיה אחראי עליי. ממש ילדים קטנים! קטנים ואהובים עליי עד מאוד.
ואז יום אחד הם פשוט יצאו ולא טרחו אפילו להגיד לי לאן. פתאום מצאתי את עצמי בבית שקט וחשוך, רוחות פרצים טיילו בחדרים וטיפות בודדות של גשם סתיוי התגנבו פניפה בין התריסים הפתוחים. אף אחד לא חזר לחפש אחריי. הייתי המומה. כל היום לא היה זכר מהם. בערב הם שבו הביתה כאילו כלום לא קרה. הזדעזעתי. החלטתי להעניש אותם. התעלמתי מהם. עשיתי כאילו אני לא שם בכלל. לאף אחד לא הזיז, אף אחד לא ניסה להסביר איפה היו, איך הסתדרו בלעדיי, למה התיחסו אליי כך... מאז עברו שבועיים. נהיה קר וגשום. הם ממשיכים להתעלם ממני. אני מרגישה עזובה ולא רצויה. חיי לא נחוצים כבר לאיש. אני עצובה ומבוזבזת לשווא, ללא תועלת, ללא מטרה, ללא צורך בי. חיי נגמרו. לאף אחד לא איכפת. התלכלכתי ודהיתי. אני לא יכולה לראות את עצמי במצב הזה יותר. החלטתי לשים קץ לחיי הבלתי מועילים. אני אקפוץ מהחלון אל הכביש הסואן. ושאלוהים יעזור להם להישאר בלעדיי.
