מלחמה.

מלחמה.

חלמתי שפורצת מלחמה.

אני מגוייסת. אורזת מהר מהר את הכל, לובשת מעיל, נפרדת מבן, משאירה אותו אצל הוריי, עם הוראות לאקס, שיבוא אחר כך לאסוף אותו. בשביל הילד זוהי פרידה רגילה, כמו בכל יום. מבטיחה לו שאחזור מהר.

לא מספרת על המלחמה. עבורו הפירוש הוא לוחמים וחרבות ומלכים זקנים שמתים, מתוך הסרטים שלו.

מוטב שלא ידע לאן אני הולכת.

מתגייסת לגדוד טנקים - בתור נהגת! אני! שאין לי אפילו רישיון! (אבל זה הכל סמלים). 

אני אישה יחידה בין מאות גברים - אבל זה לא ה'אישיו' כאן. מצוותים אותי לאיזה טנק. משתחלת לתא הנהג, כמו לתוך כוך קטן. אנחנו מתארגנים בחורשה ויוצאים עם זריחה.

שיירות ארוכות של טנקים נוסעים ונוסעים ואני כושלת בהתחלה ולא משתלטת על ההגה הקשה. אך כולם מעודדים ותומכים, שבמהרה אשתלט על העניינים ורק אני חוששת, מה יהיה בזמן מתקפה חזיתית, בזמן אמת. אך גם כאן, התמיכה קיימת ומעודדת.

נלחמים, מנצחים, קרבות - הכל כרקע חולף ושאון הקרב אינו נשמע בחלומי.

עוצרים למנוחה. ליד בריכה. כנראה בריכת הקצינים ברמה"ג. (אחרי הכל, נלחמים נגד סוריה, כנראה...).

כל הבחורים רוחצים בבריכה ומשתובבים ואחר כך מפנים לי את המקום, לפרטיותי. ישנה תחושת כבוד.

הם מכבדים אותי, על האומץ, על הנשיות, על האימהות, שמחבקת גם אותם. אף אחד לא מנסה להתחיל איתי.

פתאום בתוך התיק, אני מוצאת לק לציפורניים -אדום! אני נורא שמחה.

אני! שפעם, זה בכלל לא עניין אותי - פתאום שומרת על נשיותי בלב הקרב. זה הצחיק אותי אפילו מתוך חלום. 

מפקד הטנק שלי, ניר, אולי גם המ"פ או אולי המג"ד, צעיר וכריזמטי, מגלה את אהבתו בפניי.

כלום לא קורה בינינו, כי אני טורחת להרחיקו מעלי. אומרת לו שהוא צעיר מדי עבורי. אני אימא לילד. מה יעשה איתי?

בוא נילחם ונגמור כבר עם המלחמה הארורה.

הקרבות נמשכים. אנחנו די מנצחים. בסוף נתקעים ליד דיונה גבוהה ומוקפים בטנקי אויב.

החיילים הנוספים בטנק כבר פצועים, רק ניר ואני פועלים לבדנו, מבצעים פעולות אחרונות נואשות.

קוראים לחילוץ, מרימים מיסוך - חומת ענן אבק - ויורים את כל מה שיש לנו...

אנחנו פצועים. ניר בראשו, סטייל אריק שרון ביום כיפור עם תחבושת על המצח, מסביב לראש ואני עטופה בתחבושת גדולה ומדממת על בטני.

המלחמה נגמרה. כוחותינו זכו בניצחון.

החילוץ מגיע, אלונקות נושאות אותנו, לוקחות אותנו זה מזו.

ידיים מושטות, מנסות לאחוז, אך מחליקות על הדם, שמרפה את אחיזתנו. ידינו נפרדות.

תחושת עצב איומה.

מתעוררת,

ופורצת בבכי.

מתוך הבכי, מגיעה תובנה כאובה:

יצאתי לקרב על חיי, למלחמת השרדות - ובקרב הזה ניצחתי.

אך במלחמה על האהבה - הפסדתי את המערכה...