הזיו של שיר

יושבת על ספסל.

ברגע של סתיו -                                                                   

בוהה...

(שיר מתעורר בה, בשיר...)

ליד שיר יושבת אישה.

היא שומרת עליה.

 מקשיבה לקולה

וכותבת בשבילה.

(כי לכתוב אם יכולה, הייתה בעצמה...)

שיר מגמגמת מילים.

חורזת נשמתה העדינה.

מולידה מתוכה,

יצירה ועוד יצירה.

(ובזה היא מחוננת...)

מסביבה ילדים לרוב.

אף אחד לא מבחין בה,

בשיר עם החונכת והמחברת.

נעלמת מעיניי כולם,

אך דבר לא נעלם מעיניה.

(באישוניה משתקף זיו...)

זיו משחק כדורסל,

ממש ליד הספסל.

אינו מבחין בשיר.

אינו מבחין בחונכת.

אינו מבחין כי נכתב.

(מכוון אל המטרה...השאר לא קיים)

"עליך לשמור נפשך"

היא ממלמלת

"צערךָ, חברייךָ!

שמתָ מבטחְ בהם, לשווא..."

(החונכת כותבת את שיר, יודעת להבינה...)

אם תשאלו אותו-את זיו,

 אינו יודע מי זו שיר

הילדה עם החונכת והמחברת

ולמה בכלל להפריע לו באמצע המשחק?

(זיו הוא בן חמש עשרה...עתידו מובטח, אין לו זמן לשטויות)

שיר-דמעה בזוית העין...

החונכת נבהלת-היא יודעת,

כשדמעה לה לשיר...

משהו נורא קורה!

(היא הרי מבינה את שיר עד תום)

מכונית נעצרת ליד הספסל,

שיר מתחילה לצעוק,

קולה מעוות מצמרר...

מילים לא ברורות... נזרקות.

זיו מתבונן בה בגועל,

חולף על פניה לכיוון המכונית.

(הוא מחכה הרי...למשלוח הקרוב)

אקדח מושט אל פניו

ירייה!!!

שיר צוחקת...בקול רם,

אך הזיו נעלם!

שיר צוחקת, כי לא יודעת אחרת...

(כי איך אפשר אחרת, כשאת רואה את הנולד...

       ואף אחד, לא רואה שנולדת גם את?)

*מוקדש באהבה לשיר, משוררת בחסד עליון,

שהיה לה האומץ לבחור בחיים קשים מנשוא-טרם בואה לעולם.

(השיר על שיר הוא בדיה)