שיחה על מוות.

שיחה על מוות.

"אימא, האיש הזה הולך למות?"

"למה אתה חושב שהוא הולך למות?"

"כי יש לו זָקַן."

"מי שיש לו זָקַן, עומד למות?"

"כן, כי הוא זָקֶן. לאנשים זקנים יש זָקַן – אז הם עומדים למות."

"אבל גם לאבא שלך יש לפעמים זָקַן – אבל הוא לא זָקֶן."

"אז גם אבא שלי ימות?"

"לא כל מי שיש לו זָקַן, עומד למות ולא כל מי שזָקֶן יש לו זָקַן."

"אז אימא, למה אנשים זקנים מתים?"

"לא רק אנשים זקנים מתים. כולם מתים בסופו של דבר. גם צעירים, גם זקנים,   אבל כולנו נמות בסוף. זה כמו הפתעה. אי אפשר לדעת מתי זה יקרה, אבל אין צורך לחשוש מזה, כי זה פשוט חלק מהחיים."

"אימא, דוד הראל הוא איש צעיר?"

"כן, חמוד."

"אז גם הוא עומד למות?"

"כן. מתישהו. כמו כולם."

"אימא, כשמתים הגוף מפסיק לזוז?"

"כן. אבל רק הגוף מת. בתוך הלב יש לנו נשמה שממשיכה לחיות. והיא עוברת לגוף אחר. זה יכול היות נחמד, לא?"

"אני לא רוצה להחליף את הגוף שלי."

"אבל אחרי שנמות, הנשמה שלנו תעבור כל פעם מגוף לגוף, זה נשמע לי דווקא כיף."

"אימא, אני חושב שאני לא אוהב למות!"

(שיחה אמיתית שהתקיימה אתמול בבוקר בדרך לגן.)