ידעתי שדליה לא תבוא. הוצאתי מתרמילי מחברת 14 שורות ועט Pilot כחולה והתחלתי לכתוב את נאום ההתפטרות
שלי. נזכרתי בהודעתו הדרמטית של ראש ממשלתנו על מצב בריאותו וחשבתי לרגע שעלי לאמץ את הרעיון.
עלי להמציא איזה מחלה אקזוטית פחות או יותר. אך אין זה מביך?
לעיתים אין כלל בררה, זו האין בררה של הישרדות.
מיגרנה כבר שלחה אל ראשי את זרועותיה הארוכות. זהו שמיגרנה לא בוררת בין הבריות ואין לה גם טיפת כבוד לתפקידים הרמים. היא מכתירה את ראשי בטבעת אדוקה של כאב, מלווה גלי בחילה, שהולכים להכות בפאתי גרוני, מאיימים לפלוט את שפכי נפשי המיוסרת על שולחן שעוד שומר על קווי מתאר של גופי המיוזע.
לפתע חשתי חסרת גוף.
גופי התנדף לו לענן זוהר המרחף מעל השולחן הנשיאותי והשאיר על פניו רק הדפס מבויש.
אז זהו זה?
זה מה שייוותר ממני?
ואולי אני כלל לא הוזה וכבר אינני בין החיים וכבר אין מי מה לחשוש?
ואיזה מזל שגופי התנדף לו ולא יעשו בו ניתוח שלאחר המוות העלול לגלות מי יודע איזה תחלואות שפקדו אותי באין יודעין.
צבטתי את עצמי. זה כאב, אז אולי אני בכל זאת בין החיים? שלפתי מראה מגדילה מתיק האיפור שלי ונחרדתי מבבואתה הענקית של דליה הנשקפת ממנו. נאווה המכשפה, "נשמה טובה", אומנית התדמית, מה עוללת לי? או שזו מזימתן המשותפת, שבעצם מכינות את הקרקע לעלותה של גברת הברזל על כס הנשיאות? ואני והפרויקט המטופש הזה הוא סך הכל כלי המהפכה השקטה?
ואולי במיזם הערמומי הזה עוד תידרש ממני הצהרת בריאות גוף ונפש ואצטרך לעבור אי אילו בדיקות מבישות?
ואם במקרה במרתפי שרותיי הביטחון המציאו מכשור סודי שיחובר לראשי וישחזר ויירשום על נייר א.ק.ג. פלט מסתורי נפשי? וכל יצריי האפלים, שנדחקו על ידי לפינה שמורה היטב איכן שהוא בנפחי נשמתי יפלטו עכשיו בכותרות ענק לעיתוני בוקר? מה אז?
שפכתי בקבוק מים מינראליים על ראשי הקודח. אך זה רק גרם לטבעת הכאב להתהדק סביב גולגולתי המייסרת.
הבזקי אור צבעוניים הכו ובאישוניי.
"הנה זה מתחיל. הם שולחים את ידם אל נפשי. זו לא הזיה. הם עומדים לשקף את מוחי בא.ק.ג. המרושע שלהם!", זעקתי בכל כוחי.
שני גברים לבושים חלוקים לבנים פרצו אל לשכתי, אחד מהם אוחז בי בכל כוחו והשני נועץ בזרועי מזרק עם נוזל זוהר.
והנה אני רוכבת על סוס רתום למרכבת העננים. ושמיים, כה צלולים ותכולים ולהבות אש של ארצי הבוערת מלקקות שובל מרהיב המזדחל מאחורינו. דליה, נאווה ואסף מטפסים על פני הלהבות ומצליחים לעלות על מרכבת התבוסה שלי.
ואז אסף דורך את נשקו ויורה בסוס היפיפה שלי.
ראשי נחבט בשולחן. צלצול הטלפון קודח את מוחי וקולה של נאווה מבשר שעוד רבע שעה יש לי פגישה עם ראש הממשלה. ובכך כל תקוותי להימלט נמוגו.
ומה יש לי כבר להגיד לראש ממשלתנו? מה כלל יש לי לאומר?
שכוחו המניע של העולם הוא היצר המיני שלא יודע שובע? שכל המלחמות מאז ומעולם הם רק כלים להשגת עליונות מינית?
אין בכוחו של אדם בשר ודם לכבוש את יצרו. לו היה בידינו המתכון לספק את היצר התובעני המשתלט על ישותנו עוד לפני שמצליח הוא לגרום לנו לשלוף את החרבות, אז היה ביכולתנו לבוא ולהשכין שלום בעולמנו.
זהו? כל כך פשוט?
ניקח למשל את אסף. לא, רק לא את אסף. כי הוא גורם לי לבלבול.
ניקח את חרמניגאד. כך נקרא למודל הגבר היצרי המופשט.
מה עושה חרמניגאד רגע אחרי שהוא פורק את חשקיו?
הוא נרדם.
וזה בדיוק המצב שאנו שואפים אליו.
ומה עושה חרמניגאדה, אישתו, או אהובתו רגע אחרי שסיפקה את יצרו? היא מקבלת יתר מרץ והולכת לקרצף את הפנלים במטבח במקום לעסוק בהכנת סעודה דשנה.
ומדוע עליה להכין סעודה?
כי כשיתעורר חרמניגאד יהיה הוא רעב.
ולאחר שיסעד את ליבו?
לאחר יסבא את רעבונו, יצרו המיני של חרמניגאד יתעורר מחדש ואז על חרמניגאדה לספק אותו מחדש.
וחזור חלילה, כבלולאה אינסופית.
אך מתי על אישה המסכנה לנוח?
אישה היא לא פרפטומובילה!
וחוץ מזה, לאחר שכבש המודל הגברי המופשט את אשת ליבו, כבר לא יירצה בה יותר.
הוא ילך לכבוש את היעד הבא.
וכאן בדיוק הפלונטר.
הגענו למבואי הסתום.
וכאן המסקנה המתבקשת: כל עוד אין בכוחנו להכניע את היצר המיני, לא נוכל להשכין שלום בעולמנו.
ובדיוק ברגע שהגעתי למסקנה המתסכלת, נפתחה הדלת ונכנס ראש ממשלתנו.
קפצתי על רגלי. הוא הושיט לי את ידו הרפויה.
שום יצר לא נשקף מפניו הנפולים.
חייכתי לו חיוך קטן מאולץ. לחצתי את ידו ומילמלתי:
"דמוקרטיה מסרסת את המנהיגות.
אנו, במו ידינו סירסנו את הנהגתנו.
ועדות חקירה על גבי ועדות חקירה, זה המתכון!
המתכון הוא דמוקרטיה חוקרת שהיא בעצם סירוסוקרטיה.
אך מי ירצה לחיות בעולם סירוסוקרטי, בביצה טובענית של חוסר חיות?
התנצלתי בפני כבודו. הנחתי על שולחני את מכתב ההתפטרות שהכיל שני משפטים אומללים:
"שלום הוא הזיה, מלכוד, חידה שאין אנו, בני אנוש, יכולים לפתור אותה.
ועל כך מגישה אני את התפטרותי".
יצאתי מלשכתי. העפתי באסף מבט נואש.
"אני פורשת", מלמלתי, מדשדשת לכוון היציאה.
חיוך של אושר החל כובש את פניו :"גם אני", ענה בלהט והניף אותי בזרועותיו מעל ראשו.
ואחר כך הרפה מעט וגופי החליק על גופו באיטיות של נצח, עד מפגש שפתותינו.
רפרוף ענוג.
חיבוק רך.
שלווה.
אושר אלוהי.
גן עדן.
שלום.
