מקופלת אחרונה ודי.../ © יעל כרמי גבאי

מוצאי שבת.

דפיקה מוכרת בדלת.

הם באו להפרד. ארבעה.

עוברים דירה.

האם חיבקה בחום

האב לחץ יד בתום

הבן הגדול עבר ל'דום'

וחייך במבוכה.

תינוק בן שנתיים

היה עסוק עם לאקי ובכה.

שעה שלמה ניסה להסיר את העטיפה

של השוקולדה המקופלת

וכשסוף סוף הצליח

הממתק עשה 'ויברח'

ואל הארץ צנח.

לאקי תמיד בסביבה

אין דאגה

הוא אף פעם לא עובר דירה...

הוא היה בטוח שקיבל צו'פר

לא זכר על מי או על מה,

אבל, לדידו זה לא שינה מאומה,

הוא ליקק במלוא פה

כך.

תינוק בן שנתיים. יפייפה

אמא אחת עם עינים בורקות ותלתלים עצובים

ואבא אחד לוחץ יד אמיצה

ואומר- "היה כיף בשכונה."

שכנה אחת שפתחה את הדלת

מלטפת שיער שחור של ילד

גבוה גדול.

וכלב אחד, שאוכל הכל...

ומשום מה,

הדמעה הקטנה

הייתה כסנונית ראשונה

שבישרה את בוא הסתיו.

היא ואני - בכינו.

שתי שכנות.

ממטרים של דמעות.

התינוק קיבל שוקולד אחר

הוא כבר מחייך.

לאקי מתחת לשולחן,

ממתין מלקק את החיך..

אלו שנשארו בבניין

מחר יחייכו אל דיירים חדשים

במבוכה

לאקי יקבל פניהם בנביחה.

זה לא יהיה אותו דבר...

שכנות בת עשרים שנה

ופתאום...

זה נגמר...

כל הזכויות שמורות ליעל כרמי גבאי

©

ALL RIGHTS RESERVED TO YAEL CARMI GABAY