טעות לעולם חוזרת

בדרך כלל כשאני טועה, אני נוהג לשנות את העובדות ואז הטעות מסתדרת בעצמה.....

בדרום ת"א מסתתרת עיר ושמה יפו. בצפון יפו מסתתרת עיר מלאה פשפשים ושמה שוק.

במשך השבוע השוק שייך לפשפשים. ביום שישי, השוק מתעורר לקבלת פניהם של אנשי העשירון העליון שאוהבים לקנות בזול אפילו שאין מע"מ....

את התופעה הזו הלכתי לראות במו עיני בין כוסיות הערק עם אשכוליות שאנו מרוקנים לגרונינו במפגש קבלת שבת של זקני האופנוענים ביפו.

פילסתי דרכי עם מורה הדרך שלי (מהעשירון העליון) בצפיפות הנוראה ומצאתי את עצמי נובר בערימות של גרוטאות. לא הצלחתי להבין מה מחפשות נשים הדורות בערימות כלי הכסף מהוהים, בתנורי "פייר סייד" עתיקים או בחפצי ריהוט מרופטים....

המחשבות עשו לי קר, הקור עשה לי צמרמורת בדיוק כשעברנו בפסג' של הבגדים המשומשים.

למה שלא אשתתף בחגיגה? שאלתי את עצמי... הרי יש לי מניע (קר לי), יש לי אמצעי תשלום (מזומן) ויש לי גם את החוצפה לקנות לי משהו ללא פיקוחה של רעייתי....

נכנסתי מיד לז'קט עור קצת מסריח וראיתי את בבואתי מחצי ראי מעוות... בחצי הדמות שנשקפה מהראי, ראיתי רק מה שרציתי לראות. את החצי השני, ראיתי רק בבית...

אחרי משא ומתן קצרצר, שבסופו נסגרה העיסקה ב 40% מהמבוקש, הבנתי עד כמה פרייר כמוני לא מתאים למקומות כאלה.... ממקורות יודעי דבר נאמר לי כי במחיר כזה אפשר להשיג שניים....

עם כבוד אסור להתעסק! פתחתי את פנקס ההוצאות שלי, שיחקתי קצת עם המספרים, שיניתי את העובדות ויצאתי על הניר עם מחיר אופטי נמוך בהרבה!

אחרי טפיחות ניחומים על השכם חזר לי הצבע לפנים וכוסית נוספת של ערק החזירה לי גם את החום לגוף, כך שיכולתי לפשוט את ה"פלופ" ולשכוח ממנו.....

באתי הביתה על קצות האצבעות, תליתי את הז'קט בארון בלי להתפאר על המציאה.

"מה זה הריח הזה"? שאלה אישתי כשפתחה את הארון....

נתפסתי על חם! שלפתי את פנקס ההוצאות, הראיתי לה את המספרים והשתמשתי בביטוי שאשתי משננת פעמים רבות: "במחיר הזה, לא יכולתי להשאיר את זה שם"....

התאוריה עבדה. אישתי נרתמה למשימת חיטוי...

אחרי יומיים שהייתי נחוש בדעתי להפטר מהקלון, חזרתי לארץ הפשפשים במטרה לגאול את הז'קט מיסוריי....

אתם יודעים מה קרה?

מכרו לי עוד אחד.....