"סיפורים בהזמנה אישית"-לֵיילַה

"עמדתי יחפה בחול הרך,

 מביטה בהם

 צוחקים ונהנים

 במים ודמעות

 כאב ניקוו בעיניי"

כך עמדה ושרה על במה עגולה קטנה. אור זרקור אחד, מאיר עליה בגוון אדמדם. מחליפה מבטים עם בנגו' הפסנתרן וניתן היה לחשוב כי הוא שותף לכל סודותיה. מבטיהם הוצלבו לאורך כל השיר.

מסביבה ספק קהל ישבו שולחנות הומים אוכלים שותים ומדברים בשקט מוחאים כפיים בסיומו של כל שיר. לֵיילַה ידעה שהקהל לא שם בשבילה אלא היא שם בשבילו, על מנת לשעשע את אותם אנשים שהגיעו לבאר הזה במטרה לחרוג משגרת יומם. עדיין הכסף היה המניע ואהבתה הרבה לשירה.

באחד השולחנות המרוחקים ישבתי אני, מי שאהבה אותה. לֵיילַה לא ידעה שאני שם , לא הבחינה בי כלל.

וגם אם מבחינה הייתה בי, לא הייתה יודעת. אהבתנו צמחה עלומה בחליפת מכתבים . חיינו נשזרו זו בזו מבלי יכולת לנווט או לעצור... אך לא ראינו האחת את השניה מעולם.

"ודמעות כאב ניקוו בעיניי"

שרה והנה היא מסתכלת בי ולא יודעת וליבי מאיץ. האם...?

היא שרה על אהבה נכזבת על אהוב נשוי על מפגש מפתיע עם משפחתו, נראית כל כך משכנעת בשירתה ואני יודעת שהיא אינה שם כלל.-קולה קול פעמונים, כל גופה שר ואני חושבת שהיא נראית בדיוק כמו שאני אוהבת וכפי הנראה הייתי אוהבת כל מראה שלה. אני מזהה כל פרט בחייה הכול לפרטי פרטים. נראה כאילו אני איתה שנים רבות כבר.

הפגישה המיוחלת שלנו מתקיימת בלעדיה ואני לא מצליחה לאסוף את עצמי ולקום אליה. אולי כשתהיה בהפסקה על הבר מצננת עצמה במשקה. אני מדמיינת עשרות פתיחות למשפטים שאומר לה, כולי נרגשת, ונטועה במקום.

הפכתי עולמות להגיע אליה...לא משימה פשוטה. והנה אני יושבת חסרת יכולת להביא את עצמי אליה. כמה אהבה יש בנינו. כמה כמיהה וערגה. כמה חיכיתי לרגע הזה...

"מביטה בהם

 צוחקים ונהנים"

היא שרה ואני חושבת- כשהשיר הזה יסתיים אני אקום אליה ואומר לה –לֵיילַה זו אני אהובה...

 "עמדתי יחפה....."

היא מושכת את קולה בסיום השיר וגופי מט לנפול מהתרגשות. זהו הרגע מגיע. אני מתרוממת לאיטי מן הכסא. מיישרת בגדיי וחושבת שיכולתי בעצם לבוא עם הסגול...מישירה כל הזמן מבט לכיוון שלה...ומתחילה לצעוד לעברה, לאט לאט.

במקביל לֵיילַה יורדת מן הבמה ומתחילה לצעוד לכיוון חדר פנימי ואני שמחה על כך צועדת אחריה. הנה זה קורה אני אומרת לעצמי תפסיקי כבר להתרגש את הרי יודעת שאת אהובה שלה, היא כל הזמן אומרת לך.

היא נכנסת לחדר ולא סוגרת את הדלת, נשימה עמוקה-ואני צועדת צעד אחד גדול שיביא אותי לפתחו של החדר ואוכל לעמוד בזווית הנכונה .

 "עמדתי המומה על סף הדלת, מביטה בהן צוחקות ונהנות זו בזרועות זו ודמעות כאב ניקוו בעיניי"

ליילה שלי ואחרת...

מלמלתי סליחה כטועה בכיוון ומישירה אליה מבט-ליילה הסתכלה בי ולא תארה לעצמה את עוצמת הכאב...

מחייכת אלי חיוך סלחני ומאבדת אותי לעולם!