החייל שלי,אחי.

אני אתחיל מההתחלה של ההתחלה.

חזרתי אחרי דרך ארוכה הביתה..

היו לי דמעות בעיניים..

להסביר? אז זהו.. שאני לא יכולה.. הרגשתי כמו.. ריקנות כזו..

ישבתי לאכול.

מהחלון ראיתי רכב..

אני חושבת שהיו בפנים חיילים..

חשבתי שהם לא באים אלינו.. שזו טעות.. ואני סתם טועה.

אבל הם התקדמו לכיוון הבית שלנו..

קמתי עם הצלחת לעבר החלון.. והסתכלתי.

אמא שלי הייתה בגינה..

היא לא הבינה מה קרה.

אני? אני.. כבר הבנתי.

הצלחת פשוט נשמטה לי מהיידים. הרגשתי את אותה הריקנות..

לאט..לאט.. ירדה לי דמעה.. ועוד אחת.. ועוד אחת.

יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלי.. בום..בום..בום.. בקצב מהיר.

ניסיתי לשכנע את עצמי שלא קרה כלום..

שהוא בסדר.

אבל אחרי שאמא ואבא נכנסו לחדרי בוכים..

הבנתי שהוא לא יחזור.

לא הרשתי להורים שלי להוציא מילה..

לא רציתי לשמוע את זה..

פשוט לא רציתי..

פרצתי בבכי.. ונזכרתי בכל הרגעים היפים שהיו לי איתו.

צרחתי בקול..

אני חושבת שכל הרחוב שמע..

הרי לפני כמה דקות אכלתי וצחקתי..

איך אני יכולה להיות בטוחה שזה לא חלום?

כן..איבדתי את אחי הגדול במלחמה.

החיוך.. הצחוק.. השיחות.. הכל מת ונקבר יחד איתו.

אני יודעת שהוא לא רוצה שנבכה..

הוא יודע שהוא מת למען המדינה.. עם נשק ביד..

ולא ישב וציפה מאחרים לעשות את העבודה..

הוא ניסה להגן עלי.. עלינו.