אידאלים

כבר המון זמן שלא התרגשתי ככה לפני פגישה, הרהר דן מסדר את קצוות שפמו.

עוד מעט חמש, אולי אשתה עוד קפה? בטח חיים ירצה לשתות, אולי עדיף לחכותעוד קצת, כבר שתיתי הרבה יותר מדי היום. אי-אפשר לעבוד ככה, שכל הזמן צריך ללכת לשירותים. חייב סיגריה. אוף, איך אשכנע אותו שעשיתי כל שביכולתי. הוא יכול להיות כזה עקשן,בעצם זה הכל בגלל העקשנות שלו. 

"אהלן, אתה מחכה הרבה זמן?" 

"מה פתאום, הגעת בדיוק בזמן כמו יקה טוב, תשתה משהו?" 

"קפה, תודה" 

"בלי חלב, שתיים סוכר, להעביר מכוס לכוס?" 

"אתה באמת צריך לשאול?, אפשר לעשן?" 

"אתה באמת צריך לשאול?" 

אני לא יכול עם השקט הזה, הוא ביקש את הפגישה ועכשיו הוא שותק. איך הוא התלבש כל-כך מסודר ויפה לפגישה כאילו שאני מראין אותו לעבודה או משהו. קצת מביך, שאני יחף עם חולצה בחוץ והוא כל-כך מכופתר, טוב שהוא לא שם עניבה. אני לא מדבר ראשון. לא מעניין אותי, שהוא כזה שתקן, אם הוא רוצה משהו ממני, הוא צריך להגיד, אני לא קורא מחשבות, ואני לא יכול להיות תמיד הפה שלו. מה הוא מושה רבנו. 

"איך הקפה?" 

"קצת חלש" 

"שמתי לך חצי שקית", טוב אם אני לא אתחיל, אנחנו נבלה פה את כל הלילה.

"נו מה העיניין?"

"אתה צריך לעזור לי",כמה שאני שונא את עצמי. אני לא מסוגל לבקש טובות מאף אחד, עדיף למות. 

© כל הזכויות שמורות