טורים, טורים, תורים?

זה התחיל מזמן, כמו אגדה.

אחרי בריאת העולם והמבול.

העולם עדיין היה בבלבול.

החושך התבלבל עם האור,

האדם הקדמון, פתאום הרגיש נאור,

אדם וחווה, לבשו ירוק,

הנחשים למדו לירוק.

היה גן עדן כזה, רגוע.

היו רק שניים, עצים וצמחים,

אפילו, עדיין, לא עמדו בתורים,

וכהרף עין אחד מהם היה נגוע.

עברה תקופה, די נבובה,

והחיות - טורים, טורים עלו לתיבה,

לפנינו, למדו לעמוד בתור, בכזו שלווה.

בורא עולם ראה ופסק:

"עם ישראל לנצח נצחים,

יבחן, בסבלנות ואין סוף תורים".

טורים, טורים במדבר, ארבעים שנה,

לקבלת הארץ המובטחת, במתנה.

אז, עוד לא ידענו, שהעולים,

יעמדו בתור, לחטט בערימות זבלים.

מעבדות לחירות בארץ המובטחת,

כשהחירות עדיין מצופה במטפחת,

למחות דמעה בלתי צפויה,

ותורים של מזי רעב, בלתי ראויה.

בריאת העולם צריכה להתחיל שוב,

העם הזה, טורים, טורים, תורים?

מישהו כנראה טעה בחישוב.

למרות הכל החג הזה, בא.

מצית מחדש, אחדות משפחה,

רובם בצניעות, מעטים ברווחה.

טורים, טורים, ישרך התור בכבישים,

ובבית תמחוי, ישלפו התלושים.  

שוב החושך התבלבל עם האור.

ומישהו ב"סנהדרין" מרגיש נאור?

 חישבו על זה...