צליל פעמונים פשט ברכות בחדר השרוי באפלה. ארבע וחצי בבוקר זו שעה מצוינת להתחיל להתעורר. מספיק זמן להתארגן לפני צאת החמה ולהקדים את פלישתה של מלכת היום.
תרמית קטנה זו תאפשר לקרין להימנע מאונס היום יומי של נגיעות קרניה הטורדניות בעורה העדין בצביטת הקיצה. וכשתתחיל צלחת האור הענקית בזחילתה הערמומית מאחורי הקלעים של האופק, תמוסס את ווילון הכחול העמוק של הרקיע, תנער ממנו את הכוכבים, תדחק את דמותו המתפוגג של הסהר אל תוך פח האשפה של אתמול, תדליק את הזרקורים ותבשר על תחילתה של ההצגה היומית, אז, אז, קרין תחייך את החיוך הספק שפוי שלה שיבוא להכריז על חילופי השלטון בממלכתה. וכל זה לא לפני שתרחץ את גופה במים חמימים מעטורים קצף נוצץ של האמבטיה האלגנטית שלה ,זרועים עלי כותרת של וורד רענן שניקטף לפני רגע משיח משובץ טל מזוקק, הגדל במרפסת רחבת הידיים של דירתה החדשה. כל פעולה כאן מדודה. הרחצה היא בת רבע שעה בדיוק וקרין לא צריכה שעון לשם כך. היא חשה את הזמן בדיוק של שעון שוויצרי. חלוק מגבת בוורוד עתיק יספוג לתוכו את המים מגופה ומייד יוחלף לקימונו יקר בתכלת רקום פרחי דובדבן. היא תנער את שיערה הקצר והוא יסתדר לה בתסרוקת חיננית. איפור כליל ישלים את ההופעתה המלכותית. היא פוסעת יחפה לתוך המטבח המיניאטורי, מדליקה את הקומקום החשמלי, שולפת שקית קפה שחור מהמקפיא, מציצה החוצה בכדי ללכוד מראה משובב נפש של מכונית Smart המצועצעת שלה ומכינה קפה שחור בחלב המפיץ ריח אנין במיוחד.
בלגימה ראשונה קרין חוגגת את עלייתה על כס המלכות של חייה. כמארחת נדיבה פותחת את חלון המרפסת לקראת החמה המבוישת, שמתייצבת לפניה כנועה לרצונה של המלכה החדשה.
פניה של קרין נופלות, היא צונחת על כיסא בר הגבוהה ומנסה לחנוק את גניחותיה המיוסרות. היא חוטפת את הטלפון הזעיר מהדלפק, מחייגת ונועצת לתוכו משפט קצר וכחוש:
"הגיע זמן לפרוע את החוב, אהובי. בעוד שלוש שעות זה חייב להיות אצלי. קבעתי פגישה אצל הצורף שלי בצהרים.
אתה מביא לי את זה לכאן". היא טבלה את מכשיר הכסוף בשאריות הנוזל של קפה המלכותי שלה,
ניגשה לטלפון הקווי ותלשה את החוט מהקיר. במבט קפדני סרקה את דירתה המצוחצחת, סידרה את מיטתה במהירות והתיישבה בכורסה מפנקת בפינת החדר. דמעות שקטות זלגו על לחייה. סיוט לילי מצא לו סוף, סוף את פרקנו.
מדי לילה הייתה חולמת חלום מסדרת חלומות הזוועה על כישלונות חייה ומתעוררת ממנו רועדת ומיוזעת. טעם צמיגי ומר מנשוא של האכזבה היה מחלחל לתודעתה המתעוררת ומתפרץ בזועקת שבר היומית שלה.
קרין מחתה את הדמעה שהתגנבה לזווית פיה, ליקקה את מליחות עקבותיה, לקחה לידה את הספרון הלבן והצנוע שהיה לה לתנ"ך הפרטי והחלה להקריא לעצמה חרש את שיריה של רחל.
כשסיימה, הניחה את הספרון על מיטתה ואז פעמון הדלת צלצל את צלילו הענוג.
גבר מרשים עמד בפתח בפנים חתומות. היא נתנה בו מבט צולף : "אני מקווה שהפעם תעמוד במילתך. תניח אותן על השולחן. שתים, כפי שסיכמנו". הוא גלגל אל משטח הבוהק את קפסולות ציאניד הזעירות.קרין נתלה אותן בזהירות, הקפיצה בתוך אגרופה הקמוץ, הניחה חזרה על השולחן ושלפה את אקדחה.
הוא לא הניד עפעף. “בחר לך אחת מהן ובלע!
אני חייבת לבדוק האם החומר הוא אמיתי.
תזדרז!
הזמן דוחק".
פניו הלבינו, הוא לא זז ממקומו. היא הרימה את ידה באיטיות של נצח וכוונה את האקדח לכיוון מפשעתו.
"הבררה בידיך: מוות בייסורים או גאולה בבליץ. יש לך דקה. ואתה מכיר אותי, לא כן?"
ידו זחלה לעבר השולחן. "O.K. תסתלק!", הטיחה בפניו בנחישות.
הדלת נטרקה. קרין הניחה את הקפסולות בשקית סנדוויץ' והחביאה בכיסו הפנימי של תיק גב הירוק שלה, לבשה שמלה שחורה קטנה השמורה לאירועים מיוחדים ונעלה נעלי בובה שחורות מנוקדות אבני חן נוצצות.
מכונית Smart המרהיבה שלה זינקה ודהרה למרכז העיר. קרין חנתה בקרבת חנות התכשיטים הקטנה והיוקרתית.
כעבור מספר דקות חזרה לאוטו, פתחה את מכסה טבעת הרעל המעוטר אבן אקוומרין שהוצבה לפי הזמנתה, שלפה מהתיק קפסולה אחת והניחה אותה פנימה. "עכשיו הכל פיקס", אמרה לעצמה, סוגרת בקליק את המכסה ההדור, ענדה את הטבעת והשמיעה הנחה חרישית : "את תעודת הביטוח המושלמת שלי. עכשיו חיי בשליטתי".
לקראת הערב מצאו את גופה על סלעיו של חוף תל אביבי עזוב כשטבעת הרעל נושקת אל פיה.
