יום ראשון הארור...
עומד בצד, יד אחת בכיס, שנייה מעשנת סיגריה של בוקר. מסתכל מהצד על כל האנשים, צוחקים, מתחבקים, מדברים בינם לבין עצמם. מסתכל, חושב על החיים ומחכה.
מזהה משהו מתקרב באופק, תופס עמדות קרב, שאכטה אחרונה, ידיים יוצאות מהכיסים, עומד דרוך, מוכן לזינוק. היא מתקרבת עד למרחק נגיעה, נדרך עוד יותר, שומר על ערנות, עוד צעד אחד קטן, עוד דחיפה אחת קטנה בשביל לתפוס עמדה טובה יותר. ואז ברגע אחד, נפתחים כל שערי שמיים ומתחילה המלחמה!
דחיפות, צעקות, אנשים עפים באוויר, קופצים מידי פעם אפילו מקללים ומרביצים. וכולם רבים על אותו הדבר.
לא, זאת לא הלימוזינה של בר רפאלי וליאנרדו די קפריו, לא קרב יריות על מחבל חמוש באמצע עזה וגם לא האוטובוס של הפועל ת"א, ביציאה מאצטדיון טדי בירושלים.
זאת הרכבת של יום ראשון בבוקר...
כחייל בצה"ל אתה נתקל במהלך שלושת שנות השירות שלך (או יותר אם אתה קצין בזוי, שפל וחסר חברים), באין סוף תופעות ואירועים שמעצבנים, משביזים וגורמים לך לרצות להשתחרר כבר, אבל אין ספק שהתופעה המעצבנת מכולן, היא תופעת האוטובוסים והרכבות של יום ראשון בבוקר. או בשמה השני "לעזאזל אני כל כך שיכור עכשיו, למה אני פה, כוס אימא של כל הצבא הזה..."
יש כל כך הרבה דברים בעניין הזה, שגורמים לך לחשוב על האוטובוסים והרכבות של יום ראשון, כעל תופעה בפני עצמה, תופעה על טבעית ממש. ואולי אפילו כעל קונספירציה של המערכת הצבאית, בשביל שנסבול יותר.
צעירים מתים, וותיקים עייפים, ג'ובניקים, לוחמים, פקידות כוסיות מהקרייה, מפקדי טירונים זעופים, קצינים בזויים. אין חייל שלא סבל את התופעה הזאת לפחות 20 פעמים בשירות שלו. ואפילו יש את המקרים הקשים, של אלו שסובלים את התופעה כל יום ראשון, במשך 3 שנים...
נהגי אוטובוס מזדיינים, שצועקים עליך על הבוקר, כי שמת את התיק בצד ימין ולא שמאל. "הלו! חייל! לאן אתה נוסע?! קריית שמונה!, שים בצד שמאל!!!".
Hang over עצבני במיוחד שמסרב לעזוב אותך לנפשך. הדחיפות, הדחיסה בעלייה לאוטובוס או הרכבת, הכול אבל הכול, קביל ומוסרי. רק בשביל לא לעמוד 3 שעות ב- 842 או לשבת מעל ומתחת לתיקים ברכבת לבאר- שבע, רכבות שמאחרות, הפקקים ביציאה מת"א.
האכזבה בעיניים כשאתה פוגש חבר וותיק, שלא ראה אותך מאז התיכון והוא מתעקש לשבת לידך ולהשלים פערים, למרות שאתה שיכור ומת מעייפות, ורק רוצה לישון עד שמגיעים.
הניסיון הכושל להשלים שעות שינה, בישיבה הכי לא מתאימה למשימה הזאת והתעוררות עם צוואר בסימן שאלה.
וכמובן איך לשכוח, את עדר המנאייקים שמחכה לך בירידה בתחנה, כמו אריה לטרף. רק תרד תחטוף דו"ח ישר לפנים ותסגור חודש, אחרי שיצאת סוף סוף ליומיים אחרי 21 בבט"ש...
אגב, אם יש איזה מנאייק שקורא את זה עכשיו, אז תדע לך שאתה חתיכת בן זונה כלב. סגור את העיתון, לא מגיע לך לנשום את האוויר שאני נושם, ובטח לא לקרוא את מה שאני כותב.
סליחה... רגע קל של פריקת זעם.
לענייננו, במהלך הנסיעה המאוד מעייפת הזאת, ובעיקר אם התמזל מזלך לעמוד באמצע של האוטובוס. אפשר להיתקל במספר טיפוסים, שעקרונית אפשר לחלק אותם ל-3.
- המוזרים.
- המוזרים המעצבנים.
- והמוזרים המעצבנים, שבא לך לקחת להם את הראש, לשים אותו מתחת לגלגלים של האוטובוס או הרכבת ולהסתכל מהצד עם אושר בעיניים.
המוזרים, חבורה נחמדה בסך הכול ולרוב אף משעשעת.
מאגדת בתוכם את הבחור שיושב כל הנסיעה, ער, מתסכל על הנוף וחושב על החיים או על החברה לשעבר (יצא לי פעם להיות הבחור הזה).
הדוס, שיושב על הנסיעה וממלמל לעצמו תפילות. הזקנים עם השקית ניילון הקטנה מפוצצת המזומנים, שאתה תמיד תוהה מה הם עושים על היום באוטובוס ואלה שרק מסתכלים על כולם כל הנסיעה ולומדים כמה הם מוזרים...
המוזרים המעצבנים כבר מתחילים לחצות קו אדום של, "תנו לנסוע/לישון בשקט וזרקו את עצמכם מהחלון כבר", אבל עדיין לא.
בניהם, בחורות כוסיות שיודעות שהם כוסיות ומראות לך את זה, מוציאות לך את העיניים ומעמידות לך את הזין מהמחשבות על איך היית מפרק אותם בשירותים בעצירה. מה שגורם לך לנסוע 3 שעות עם התיק על הברכיים...
אנשים מבוגרים שרואים אותך על מדים ונזכרים בתקופה שלהם בצבא, לפני מליון שנה בערך, ומתחילים לחפור לך על זה, כבכלל לא מעניין אותם שאת מתעפץ להם בפנים ומתפלל כבר לאלוהי תחנות ההורדה, שייקח אותם מפה!
אלו שחושבים שכולם צריכים לשמוע את המוסיקה שהם שומעים, בין אם זה לשים את האוזניות שלהם בפול ווליום או לשיר עם הדיסק.
וכמובן יש את אלו שכבר נושקים לסוג ה-3, אלו שעושים לך 3 שעות רצוף, נעים (לא ממש), בגב עם הברכיים שלהם.
הסוג ה-3, הסוג הקשה ביותר, ההארד קור, לבעלי לב חזק במיוחד ועצבי ברזל. המוזרים המעצבנים שצריכים להרוג!
הפקאצ'ה! תמיד תמצא את הפקאצ'ה שמדברת בטלפון עם החברה הפקאצ'ה קצת יותר שלה. ובטוחה של האוטובוס וגם המכוניות ליד, צריכים, חייבים אבל כאילו ממש! להיות מעורים בחיי החברה שלה ולדעת ש"ואת לא מבינה את יניב החצוף הזה!! שיאו! אני כאילו בהלם, איך הוא עשה את זה?! כן, כן גם יניב כאילו עשה לי אתמול...". שיחות במתווה הזה במשך יותר מידי זמן. שגורמות לך לפנטז איך נראית פוסטמה עם nokia 6280 תקוע לה באחורה של הגלגל של העין...
החברים הרוסים שעולים ביחד, או סתם שני רוסים שלא הכירו מעולם, ופתאום שוכחים שהם גרים במדינת ישראל, מדינה דוברת עברית (או שכבר לא..?), ומפתחים שיחה ערה, שנשמעת בדרך כלל כמו שיחה של ביוויס ובטהאד רק בשפה ממש ממש מעצבנת. חופרים וחופרים ברוסים את שאתה מרגיש כאילו זרקו אותך בזמן לתקופת המשטר הקומוניסטי של לנין בברית המועצות.
והערסים, שהם בתכלס תופעה בפני עצמם. חבורה של 3 בממוצע, עם מנת משכל כוללת של עכברוש, ומנת ברזל על הגוף כוללת של פיל. יושבים עם כובע מצחייה (אח שלי, אין כאן שמש!!), מדברים בצעקות, ובדרך כלל גם יורדים על כלל הנוסעים באוטובוס או הרכבת, מבלי ממש ניסיון, ולו העלוב ביותר, להסתיר את זה. ושומעים יוסי עדן, ניוין ואבי ביטר בפלאפון דור 3 החדש, שהם גנבו לאיזה צהוב מסכן.
אחחח.. הדחיפות, המלחמות בכניסה לאוטובוס, העמדות כוננות ברציף הרכבת, הנהגים העצבניים, האנשים המעצבנים שאת רוצה להרוג, ואלה המוזרים שאתה נקרע מצחוק. תחבורה בימי ראשון, לעד תישאר תופעה מוזרה ומשביזה, שלוקחת חלק גדול בתופעה כוללת שנקראת שביזות יום א'. ולעד תישאר כמו שהיא עם כל הסימפטומים שלה. כמו שלעד חיילים יהיו שבוזים, עייפים, רעבים וחרמנים. כמו שלעד המדים יהיו ירוקים. וכמו שלעד קצינים יהיו זונות ומנאייקים בני בני זונות!!
לנו רק נשאר למצוא את הצחוקים בזה, לקחת את זה בקלות, ולקוות שיום אחד ימציאו טלפורט. כתפור שבלחיצה אחת תהיה בבסיס בלי להיתקע באוטובוס. וכמובן בלחיצת כפתור תהיה בבית..
אז אל תשכחו למצוא מקום טוב לשבת בו..
