שתיקה

תמיד ישבתי בשורה האחרונה, ככה מאחורי כל הראשים הגבוהים, כל האנשים החכמים, מאחורי כל אלו שדיברו כל כך הרבה, שאפשר להגיד שאמרו בשבילי כבר את הכל.

השתיקה הפכה להיות השם שלי, הייתי שמחה להגיד השם השני, אילו זכרתי את שמי.

בכלל אנשים נותנים יותר מדי משמעות לשם, לזהות, הרי מהי זהות כיום?

בסופו של דבר כולנו לא יותר מכבשים עיוורות שהולכות אחרי רועה חסר רגלים.

תמיד ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, ותמיד ידעתי שאני אף פעם לא אשיג את זה. רציתי שידעו מי אני, שאבלוט מעל כל אותן בהמות חסרות שוני, אבל הייתי בדיוק כמוהן, רק יותר גרועה, אם זה בכלל אפשרי.

אבל קיבלתי את זה שאני כלום, כי אני אמות בכל מקרה, ואז מזה משנה כמה אנשים יבכו על הליכתי בטרם עת?

תמיד הקשבתי לחוקים, הלכתי בדרך המלך, בשתיקה מוחלטת כמובן.

אף פעם לא צעדתי קדימה, הייתי מוסתרת ומוגנת לחלוטין, בין כל אותם פורצי דרך. נהניתי מהישגיהם, בלי לתת דבר מעצמי.

וזה לא שהייתי אנוכית וקמצנית, פשוט ידעתי שאין לי שום דבר יעיל לתרום, ואם כבר אני מסוגלת רק להזיק.

תמיד ישבתי מאחורה, מאחורי כל אותם שהיו יותר ממני, אפילו בדבר הפעוט ביותר.

אפילו המצבה שלי עומדת מתחת לעץ הקטן ביותר, הרחוק ביותר, הנטוש ביותר, אבל אתם יודעים, זה בסדר, השתיקה שלי לא נשברה בגלל זה, האמת לא צפיתי שמישהו אפילו יטרח להציב לי אבן, שלא נדבר שישם לב שהלכתי.

אבל מסתבר שמדי פעם השתיקה רועמת יותר מהרעש.