שירים לסבתא (ז"ל).

סבתא נפטרה ביום שישי ה- 27.07.07 לפנות בוקר, כמעט בת 66, ממחלת סרטן השד. יהיה זכרה ברוך.

בעיר שלנו לעשות פדיקור.

אולי מניקור, אולי גם גבות,

אולי שמחה פה ושם גם לגבות.

האור כאן קפא, השמש אינה חמה עוד,

השמחה התנדפה לה.

רק האנשים, שעוד רגילים

שואלים "מה, לעזאזל, כבר קרה לה?".

הם אינם רואים כלל שבא סוהרסן,

שלי הפרטי לביקור.

למרוט הגבות, לספר התספורת,

אך בעיקר – לעשות פדיקור.

לסבתא, ממני.

-

נלך ללוות את סבתא בדרכה האחרונה,

דרך מפותלת ממנה לא תשוב.

כולם בוכים, אומרים גם "סליחה"

ואני – משום מה – מרגיש לא חשוב.

ברגע הבא אני אומר לעצמי

"ומה עניינך בכל זה?!".

תתעורר מחלומך – סבתא מתה –

אינך הוזה.

אתה לא צריך להרגיש חשוב,

להפך – לא-חשוב כקליפה של שום.

הולך ללוות את סבתא בדרכה האחרונה,

דרך מפותלת ממנה לא תשוב.

(ידיי רועדות, אך ליבי מלא-נחת

ואני יודע שזה דבר אכזרי לאמר.

אך אומר: סבתא שלי לא תסבול עוד

ממבט-הציפור תראה את יום המחר.

ואנחנו נדע, למרות הכאב,

את הלב הדואב להרגיע.

סבתא לא מתה – לא באמת,

צופה עלינו אי-שם ברקיע.)

סבתא?

-

ישר קדימה ואז לימין

בבית הקברות,

הידוע גם כבית העלמין

עם קול אלמנות בוכיות.

קבר חדש התווסף,

קבר-לא-קבר.

את הקבר מבכה לא סתם אחד

גבר-לא-גבר.

סבתא שלי שם קבורה,

בקבר חדש, עוד לא קבר.

וסבא שלי הוא לא סתם אחד,

הוא גבר-לא-גבר.

למה "לא גבר"? והרי מה קרה?

האם החיים לא ממשיכים?

כן, נכון, זורמים הם קדימה –

אך לרוב, גברים לא בוכים.

סבתא, ז"ל.

-

הסוהרסן שלי יצא לעיר הבאה,

יפה יותר אחרי הטיפול שעבר.

עכשיו אני כבר לא עצוב-לנצח,

אך העצב עליי פעם גבר.

מרגש עמום, עד לגוש בגרון

ואז גם בַדמעות הַמרות.

הסוהרסן כבר עזב, אך העצב עוד פה

בקול אנחות בוכיות.

נגמר.