|
הזמן- אחרי מלחמת ששת הימים
המקום - ירושלים
נוף ילדותי.
היינו צעירים ויפים
הקונים - היו תמימים..
היה מסתובב בשכונותינו
איש עם שק גדול על הגב....
קונה כל דבר...
היינו מציצים מחרכי התריסים הענקיים
שומעים את קולו
שהיה ערב כקרקור עורב...
- 'אלטע זאכן, אלטע שיך'
אל תשאלו אותי מה הפרוש,
לא מבינה אידיש...
וכשהגיע הלזה סמוך , מתחת למרפסת
היינו יורדים למטה בחיפזון,
ידינו עמוסות שלל
להרוויח כמה מעות.
בזמננו קראו לזה 'גרושים',
אבל כבר לא היה בהם חור...
הוא קנה הכללללללל
תנור ישן בלי חוט
רדיו, שהשתבשה דעתו עליו
ודיבר בשפה שאף אחד לא הכיר.
קומקומים ישנים
נעליים בשלל גוונים
אפילו ספה עם שלוש רגליים
שידעה ימים יותר טובים
גם בגד מהוה מצא עצמו מזדחל
לאיטו של השק...
ומצלצלין, החליפו ידיים.
מכרנו לו אפילו ספרי טלפונים ישנים.
את דפי הספר,
בשבוע שאחר כך
קיבלנו מקופלים ובתוכם זעטר
לצד קייעק(בייגלה) טרי וענק...
היינו פותחים את הנייר
ל ר ו ו ח ה,
לראות אם במקרה,
השם שלנו, מופיע על הדף...
והמצלצין
שוב
החליפו ידיים ואדונים
איכשהוא ,
תמיד יצא שהאלטע זעכאן הרוויח...
מאחורי הגבר
עם המוסתש(שפם)
צעדה תמיד בסך ,
אישה שמנה עם גלבייה ארוכה
על ראשה היה כרוכה מטפחת.
ומעל המטפחת,
פיזז שק אחר, עמוס לעייפה.
את כל מה שלא היה יכול לשאת
הרזה, ההוא עם המוסתש...
נשאה על ראשה הגברת המכובדת שאחריו
ושמרה על שיווי משקל.
השק הנפוח מעולם לא נפל...
היא לא דיברה,
את המשא ומתן היה רק הגבר עושה
תפקידה בכח היה,
להעמיס על הראש הכללללללללל
ו...לשתוק...
בכסף שקיבלנו, רצנו לקנות ארטיק...
בערב,
כשאבא היה שואל
- "איפה הנעליים הישנות של הצביעה...."
היינו מושכים בכתף...
- "אף אחד לא ראה.."
גדלנו , בגרנו, נישאנו
גם מיקום הדירה התחלף
אבל 'אלטע זעכאן',
לעולם אינו מתעייף...
והנה גלגל חוזר על הילוכו...
הימים -
אחרי מלחמת הגליל השנייה.
השבוע, 'אלטע זעכאן' שוב הגיע
מצוייד בטנדר כמדומני..
דומה לרזה ההוא, עם המוסתאש
אבל, רואים עליו ש...
עלה בדרגה...
נדמה התמונה חוזרת על עצמה...
את האופניים שרצינו למכור,
2 זוגות... עם מעצור...
הוא אמר שניתן לו בחינם,
- יש עליהם חלודה
כך הוא אמר...
הקורקינט שעמד מבוייש בפינה
היה נעלב לו שמע
שעליו,
מוכן לתת ה'אלטע זעכאן'
שני שקלים שלמים...
כעסנו.
שני שקלים
שווים אולי רק הגלגלים...
על הספה הלבנה שהייתה בחצר,
שעליה השתזפו החתולים
וייללו אהבה...
אין בכלל על מה לדבר...
אז בסוף , בלית ברירה,
נתנו ל'אלטע זעכאן'
שלושים שקלים טבין וטקילין
רק שיוציא את המטרד מהחצר...
הוא כמובן חייך,
את המוסתש ליטף...
והעמיס הכלללללללללל על הטנדר...
תנור האפיה שעמד בגינה
קיבל מפח נפש
אחרי שהשכנים
השליכו אותו ליד הפח...
ל 'אלטע זעכאן'
הייתה סבלנות,
הוא חיכה עד שהם עלו הבייתה
ואז, העמיס גם אותו .
גם הוא, הטנדר...
כמו השמנה עם הגלבייה,
שמר על שיווי משקל,
שום דבר מן הטנדר... לא נפל...
לקינוח,
שאל ה'אטלע זעכאן'
אם יש לנו איזה מחשב שלא עובד...
או רדיו ששותק,
(בדיוק כשיש חדשות...
או כשיורים קאסם, על שדרות...)
זה כבר היה יותר מידי
- "חאלאס, דייייייייי"
אז, מה בעצם היה לנו?
שום דבר מסתבר לא השתנה..
'אלטע זעכאן'
שלעולם אינו מתיישן.
רק התיאבון עם הזמן... גדל...
מחייך כל הדרך אל ה ...טנדר...
חתולים, שכעת,
מייללים
ביתר שאת
כי אין להם ספה לבנה
'לעשות עליה ...אהבה...'
ושכנה אחת שמנה
שמעיניה לא נסתר דבר
שואלת -
- "מה עברתם דירה?
לא?!!
כי ראיתי אתמול ליד הבית שלכם
את אישתך,
ליד הטנדר
נותנת הוראות לסבל
שהעמיס תנור וספה וכל היתר...
20.8.07
כל הזכויות שמורות ליעל כרמי גבאי
©
ALL RIGHTS RESERVED TO
YAEL CARMI GABAY
|
|
