צבע-חיים

דוד גוּבָּה טיפש לא היה הוא,

פגש הרבה אנשים.

אך כל חייו, כך סיפרו לי,

היה רגיש לצבעים.

פעם אותו סתם שאלתי

למה הרגישות כה גדולה.

אז הושיב אותי על ברכו

והציע לספר אגדה.

"כשהייתי צעיר, כן – גם אני,

נסעתי לטייל בעולם.

לפונדק אחד בדרך נכנסתי,

שם הוא ישב, באוּלם.

והרי אנשים צבעונים הם

אך הוא היה כה אפור!

כשהתקרבתי אליו הוא הציע

לשיר לי איזה מזמור.

קצר המזמור

וצנוע.

אך –

רב השכנוע.

'חיי אפורים כעפר וסלע

ומה עם נצבעם באדום?

האם יתעוררו? תזרח-נא השמש?

ואולי בשביל זה נחוץ הכתום?'

מזמור זה אילם, לא דיבור הוא,

הכל הועבר במבט.

אחר כך נדם האפור,

 פשוט ישב ושתק.

גם אני אותו קצת חיקיתי

ישבתי לי לתומי.

חשבתי שיהיה זה ראוי

אם יהיו לי שאלות משלי.

חיש מהר אז חיברתי,

יותר נכון התחברו מעצמן;

הרי שאלות אדם לא שואל באמת

שאלות באות לבדן.

'מה יקרה אם נלך לצובע

שיושב הוא באמצע הכפר;

נבקש ממנו ברוגע

לצבוע את היום שעבר.

ישאלנו לבטח "למה?

והרי החיים צבעונים!"

אז נאמר לו בעצב-גרידא:

"לא צבעונים – אפורים!"

איך יסתכל זה עלינו

המחזיק מכחול וצבעים(?)

לבטח יסרב לעבוד אז

יקראנו "משוגעים!"

אך מה יש לכעוס ולקפוץ כאן

הרי אמרנו די ברצינות;

יש חיים ללא צבע

רק צבע אחד – אפורות.'

זה מזמורי – לא מבט הוא,

מילים נחוצות לו כמים.

ולכן אני רגיש לצבעים

יותר ממך – שבעתיים!"

אמר זאת דוד גוּבָּה

בנשימה אחת עצורה;

לפחות עכשיו אדע גם אני

איך לספר אגדה.