הטוניקה התאימה לגופה בצורה מושלמת, כאילו נתפרה במיוחד בשבילה. הדפסים כחולים-תכלת, עם פס גומי שחור מתחת לחזה ורצועות קשירה בצידי הגוף. החצאית הלבנה הוסיפה טאצ' אישי לאופנה הטיפשית הזו. סרט לבן לשיערה, עגילים כסופים והיא רוקדת לה להנאתה.
לפתע הוא נכנס, היא כבר כמעט ושכחה מקיומו... כל כך הרבה זמן שלא ראתה אותו. החיוך שלו מאיר ממרחקים. היא קצת מופתעת אבל עוצרת את עצמה, שהרי ליבה תפוס כבר זמן רב. בלונדינית דקיקה לידו וחברתה שחרחורת עם שמלה צמודה ואדומה. הוא לא מתייחס אליהן. לא מרפה את מבטיו ממנה. לא יושב ובוחן כמו השאר, אלא רוקד לידה, מחייך אליה, עיניו משדרות חום ולא יצר כמו אצל השאר. היא מאופקת. נאמנה. מסורה. הולכת הצידה ושולחת הודעות, אין תשובה. יוצאת החוצה, רק להתרחק ממנו, לא לתת לו להבין שהיא רוצה.
הוא יוצא החוצה. היא מתעלמת ממנו, כאילו לא ראתה אותו. נאבקת. הוא מתקרב אליה ומתיישב קצת רחוק. היא שולחת עוד הודעה, משחקת בפלאפון, קוראת הודעות ישנות. בזווית עיניה רואה שהוא פשוט יושב בכיוון אליה ומסתכל עליה. היא מאופקת. מתאפקת.
נכנסת פנימה וחוזרת לרקוד. מצב רוח לא מרומם עקב התעלמות מהאהוב אבל המוזיקה משכיחה את מה שהלב לא רוצה לשכוח. היא קופצת ורצה ומתנענעת לצלילים שברקע. כבר רגילה למבטים של כולם. הוא נכנס אחריה, רוקד מאחוריה אבל משאיר לה מרחב. היא לא יודעת מה לעשות... הוא מחייך אליה, שהרי ממש מזמן, גם היא נהגה לחייך אליו. אך אז הוא נעלם ומישהו אחר נכנס לליבה.
הוא לא השתנה כלל. רק השתבח. אולי עשה כושר, אולי החליט להיות צמחוני. החיוך שלו פשוט מאיר את כל הגועל שמסביב. היא שוב מתיישבת בצד, מוציאה מהתיק תהילים קטן וקוראת בעקבות כל החטאים שמסתובבים כאן. הוא עומד בקצה השני של האולם, מדבר עם איזה מישהו, אבל מסתכל עליה. היא משתדלת להתרכז בספרון הקטן ודי מצליחה, עד שהוא נעמד ממש מולה.
היא מרימה את ראשה וקצוות שיער שאטני על פניה. הסרט הלבן לא תופס גם את הפוני. הטוניקה בעלת מחשוף אך היא לבשה גופיה שחורה מתחתיה, אף אחד לא צריך לראות את הנכסים שלה. הוא מחייך אליה, כל הזמן מחייך. לא שולח מבטים של זימה, לא מציע לה הצעות מגונות, לא עושה לה עיניים, לא מנסה להתחיל איתה. הוא רק מחייך.... כמו בימים הטובים. והיא זורקת אליו חיוך קטן וממשיכה לקרוא בתהילים.
הוא חוזר לרקוד. הריקוד עוזר לו לבטא את כל שמחת החיים שיש בתוכו. הוא קופץ גבוה ועושה עשרים סיבובים באוויר, וידיו מונפות אל על, חזקות ויציבות, כנראה שלמד לרקוד בלהקה מקצועית. היא לא יכולה שלא להתרשם ממנו, אך במקביל ממשיכה לשלוח הודעות לאהוב, מחפשת איך לצאת מזה.
ואז ריקודים מזרחיים של עינטוזים וכתפיים וכל מיני דברים שבחורים אוהבים לבחון. היא כבר לא נהנית כשבוחנים אותה. הוא יושב בצד לנוח קצת, והיא מתעלמת מכל העולם, רוקדת כמו שהיא יודעת, והיא יודעת.
הוא מחייך אליה. לא בוחן את קימוריה ואת הדברים שמקפצים, אלא מחייך, חיוך עגול, יפה ומושלם, רק מחייך.
לקראת הסוף מתפזר הקהל. האנשים מצטמצמים להם ונותרים בודדים. כך הבמה כולה שלה והיא לא צריכה לחשוש מאותם שואבי אנרגיה. היא מבקשת מהמרקיד ריקוד, והוא שם אותו. היא רוקדת לבדה.
עשרים איש מתוך שבע מאות, יושבים מפוזרים באולם הספורט, שותים קפה אחרון לפני הנסיעה, מחליפים את נעלי הריקוד, והיא זוכה לרקוד לבד את הריקוד האיטי, המרגש, שדרכו יכולה להביע את עצמה הכי טוב. תנועות ידיים ארוכות וממושכות, בכל פעם שעולה היד, מבטה עולה איתה. מסתובבת ושיערה מתפזר מסביב. והוא מחייך.
הגברים מכניסים את הרמקולים לאוטו, כולם אומרים לילה טוב, הוא ניגש אליה.
היא לבד, אוחזת בפלאפון, חשה באי נוחות.
הוא יכול לדבר איתה,
הוא יכול להציע לה דברים,
הוא יכול לנסות,
ובמקום זה-
רק מחייך.
מחייך והולך.
