מריונטה

הסתכלתי על המריונטה, תנועותיה היו חדות, ואכשהו למרות החוטים היא נראתה חופשייה.

הכל עניין של העמדות פנים כנראה, מפעיל המריונטות רוצה שנאמין שלבובה יש חיים משל עצמה, רצון חופשי, יכולת לעזוב את הכל באותו הרגע וללכת, הוא רוצה שנאמין שהבובה נשארת להופיע רק בשבילנו.

ואנחנו מאמינים, בולעים את הכל בשקיקה, שוכחים שמדובר בחתיכת עץ עם חוטים. אנחנו לא שואלים יותר מדי שאלות, הרי מי רוצה להודות שעץ מזורגג עם חוט מוריד אותו על הרצפה מרוב צחוק?

אנחנו עוצמים את העניים, מתעלמים מהאמת, נותנים לזרים לקלוע אותנו במציאות מדומה, שבה למריונטה מסתבר שיש חופש בחירה.

מדי פעם ילדים קטנים רואים מעבר, שואלים שאלות 'לא כואב לה עם החוט ככה על היד?', 'למה היא רק מחייכת, מה היא אף פעם לא בוכה?', ואז אנחנו מלטפים ת'לחי, ועונים בחדווה, "אל תדאג מותק, מדובר בסה"כ בבובה."