הרהורים בלתי שפויים?

לי יש דיבור עם אלוקים.

ישנם דברים שנועדו לאוזניו בלבד.  באחד מרגעי הייאוש נשאתי את עיניי אל הכוכבים, למקום הימצאו המשוער. פניתי אליו בתפילה חרישית, ונעניתי.

אך אולי היה זה קולו של שטן? והוא, הוא, זה שמתעתע בי?

מה שבטוח הוא, לא היה זה "הקול הפנימי", כפי שנהוג לקרוא לו.

היה זה קולו של אלוקים בכבודו ובעצמו, כך פסקתי.

אלוקים שלי הוא ערס, הוא תומך במעשיי האפלים, מצדד ברשעים. הייתכן?

אך מי שלא יהיה, לא רימה אותי ולו פעם אחת.

דעו לכם, ידידיי, שהוא מצפצף על כל השטיקים שלכם, כל גינוני הדת. מצדו תתהלכו לכם ערומים, כביום יולדתכם, תוכלו שרצים, תנאפו וכו.

דבר אחד שממנו מחזיק אדונינו שבשמיים, היא האהבה, אהבת אמת. וזה כולל אהבה לכל בראיה ובריאה.

חטא היחיד בעיניו, היא הבגידה בקודש הקודשים - אהבת אמת.

עשרת הדיברות שלו עברו שדרוג לדיברה אחת בלבד.

כשמנסה אני להנדס אותו ובורחת לי לאיזה פינה שקטה מרגעיי האימא של אהבתי, מייד מגלה אני שנחסמתי על ידי המניוק. מנסה להמשיך ולהתפתל בתחכומיי, אך ללא הועיל. הוא שומר על דממת אלחוט.

ואז אני זוחלת לי על גחוני, חזרה, ממערת המסתור שלי לארמון ייסוריי. מכה על חטא ואז הוא מוחל לי.

השנה, פעם ראשונה בחיי, לא צמתי ביום הכיפורים. ביקשתי שיחווה את דעתו על כך. ענה לי הריבון שמשטין הוא בקשת רחבה על הצום שלי. רק טיפה הסתקרן אדונינו לשמוע מפי על המניע להחלטתי. לא שלא ידע, ידע!

אך בטח חשב לו טיפה להתעלל בנפשי המיוסרת גם כך.

פרסתי לפניו את הקונצפט שלי לגבי יום הכיפורים, שלגמרי לא מתיישב לו עם חטאיי. 

טענתי לפניו  שתיינה זו צביעות מצדי לשחק אותה קדושה מעונה, צמאה ומורעבת כשעול חטאיי רובץ לו על ראשי כענן שחור.

אך הוא טלטל לו את ראשו הנה והנה בחוסר הסכמה.

כך ראיתי אותו, בחיי, ראיתי אותו מטלטל את ראשו הנה והנה ואז הפסקתי לחוש ברעב וצימאון.

אתם תופסים את זה?

כשהמים הגיעו לי כבר עד כאן, כן בדיוק, עד כאן, שלפתי לי סיגריה, יצאתי למרפסת וכך התחיל לו פרק נוסף בסדרת התגלויות שלי - עוד פרק של "בלתי נתפס".

נתתי לייאוש שלי להרקיע שחקים. אור יקרות בקע מליבי. עיניי עקבו אחרי האלומה הקסומה.

וראיתי בעיניי רוחי, איך שחדרה היא לליבו של אהובי. מאותו רגע יכולתי אני לקרוא במחשבותיו והוא,

במחשבותיי. והיינו לישות אחת.

האם שפויה אני?

ואם כן, אז לא רק אני....

ה?