בצהרי שישי

בצהרי שישי / לימור דיין
לקראת גיל שלושים שנדמה שחייך נכנסים למסלול של שגרה עוטפת
מצליחה בעבודה , נשואה בשלווה , מוצא את מקומך בין חברים ומשפחה. נחמד .

כמו בכל יום שישי לאחר שבוע עבודה מתיש , נוסעת לחמתי לאכול את המטעמים של שבת
עולה בחדר מדרגות מעופש עם כתמים של החיים על הקירות , אבל לא אכפת לי , כי ריחות מוכרים של תבשילים ומאפים עולה באפי
מוזר איך דברים פשוטים יכולים ליצור הנאות גדולות וציפייה לבאות ...

חמותי פותחת את הדלת שולחת לעברי חיוך , לא מרבה במילים ופונה לחוש הטעם
אני מניחה את התיק , שוטפת ידיים ואוספת את שערי הארוך , מתיישבת ומחכה
על השולחן היא מניחה צלחת ענקית עם מטעמים שאני אוהבת במיוחד
קוסקוס ומפרום , ירקות חתוכים בתחמיץ לימון , מרדומה , שתי לחמניות שנאפו במו ידיה
לימונדה תוצרת בית לקרר את הזיעה ...
לפני שאני מתחילה באכילה , אני לוקחת כמה שניות להביט בחגיגה הצבעונית והריחנית שהונחה בצלחתי
אין כמו ימי שישי ושבת ...

אני אוהבת ליצור עיסה מכל המטעמים ואז לאכול אותם ביחד עם הלחמניות כי
סך כל המאכלים מקבלים טעם שונה מצירופם הענוג
כיף לי , גן -עדן .

צלצול הפלאפון שלי קוטע את מלאכתי ואני מחליטה להתעלם . זה הרגע שלי שיחפשו אותי אחר-כך .
אבל הוא לא מפסיק ומאלץ אותי לקום . אני מפשפשת בתיק הירוק הענק שלי , מוצאת את הפלאפון
ועונה בנביחה .

קולו של אחי נשמע ברקע . מצווה עלי לבוא לבית -החולים בדחיפות
אני שואלת בגמגום מה קרה אבל הוא כבר לא עונה לי .
ידי מתחילות להזיע , נשמתי נעשית כבדה..
חמותי באה לראות מה הצליח להקים אותי מהשולחן ומדוע אני נותנת לאוכל להתקרר
היא רואה את מצב הקיפאון שלי , תומכת בי בידיה הבשרניות והרכות ומושיבה אותי לאט על הכיסא
דמעות זולגות לי על הצלחת כמו תבלין של אכזבה .

אני מגיעה לבית - החולים , כל המשפחה שלנו עומדת בחדר הקבלה ,
בוכה משפילה עיניים , מתחמקת ממבטי , רק שולחת ידיים ללטף את ראשי
לא רוצה ליטוף , לא רוצה חיבוק .רוצה ידיעה.. ..
דוד שלי לוקח אותי הצידה ואומר לי בלחש שאבא שלי נפטר כתוצאה מדום לב.

אני לא אומרת כלום . שתיקתי כמו שער נעול שלא יפתח לעולם .
צונחת על רצפת בית -החולים וראשי נחבט על הרצפה הקרה .
חשה ברפיון ובשתי זוגות ידיים לופתות אותי ומרימות אותי אל הכיסא
מישהו פותח את פי ומחלחל לתוכו מים , עד שעיני נפתחות לאיטן
ושחזרתי להכרתי רציתי רק שיעצמו שוב

רופא עייף שכבר ראה מזאת , מוביל אותי , את אמא ואחי לחדר צדדי במסדרון ארוך
שם שוכב אבי עוצם עיניו , עורו קורן ומגעו קר
אבא שלי היקר , עמוד האש בעולמי הרחב
שדיבר , שצחק , שניסה ופחד, שקידש וחגג , שחיבק ועטף , שהגן ופינק

  הוא מצבה עכשיו בין שני עצי זית בצל
ועליה חקוקות מילים מנחמות
לאדם שתמיד היה ויהיה איתנו
אבל לאחר שנטמן בעפר

אפילו לנאיבית כמוני היה ברור
ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה
אני הכי שונאת לאכול צהריים ביום שישי .

© לימור דיין – כל הזכויות שמורות