הבל פיה נשק לחלון.

החליקה מבט מזוגג ברפיון,

שפתיה חיוורות, רועדות זיכרון.

דמעותיה שיתקו את מוצא הגרון,

זוהי ארץ של עצב ורון.

                                 ארץ בוכה אך כפליים שמחה

                                 כי כאלה אנחנו, ילדי הברכה.

                            ארץ בוכה, את בניה שלחה

                                 כך נולדנו ואין מנוחה.

היא עמדה בחלון, כיונה של שלום

הולכת ובאה פתאום.

מפעם לפעם החליפה מקום,

והיא רוויה, כמו חלום.

פוסעת איתם בשדות בגאון,

זוהי ארץ של עצב ורון                              

                                 ארץ בוכה אך כפליים שמחה ...

היא עמדה בחלון, ונתנה לנו שם

תוהה על גורל עם שלם.

איך אפשר לבטא זאת בע' וממ'

בלי לבכות לו, או לגמגם.

כי כאלה אנחנו, בעידן הסילון,

זוהי ארץ של עצב ורון

                                 ארץ בוכה אך כפליים שמחה...