המקרה המוזר של הילד

רק שלא ימות לי עכשיו , זאת המחשבה הראשונה שחולפת בראשי למראה הגוף השרוע על הכביש .

" אתה אף פעם לא מקשיב למה שאני אומרת לך " , חוזר קולה ומהדהד בפינות החלולות של מוחי .

" חוץ מלשבת כל היום על התחת אתה לא עושה כלום " .

" מה אני צריכה את זה בכלל ?! " .

" אני הולכת , שתתבגר תדע איפה למצוא אותי  " .

היא יוצאת מהדירה וטורקת אחריה את הדלת בעוצמה הגורמת לתמונה שעל הקיר לסטות בכמה מעלות . מוחי אומר לרוץ אחריה אבל גופי מסרב לשתף עמו פעולה .

לבסוף לאחר דקות של בהייה בדלת הכניסה אני מצליח לגייס כוחות ובזריזות מחפש אחר המפתחות .

אני נכנס אל תוך הכפכפים שהיא קנתה לחורף .

האמרה הבנאלית בצבע ורוד צעקני משקיפה עלי מלמטה , אני אוהבת אותך אמרה .

אני מזנק אל תוך המעלית . זיעה מתחילה להיווצר על צווארי ובמורד כתפיי .

המעלית חורקת ונחבטת בדפנות הפיר כמו צב זקן עושה את דרכה מטה אל התחתית .

כשנפתחו דלתות המעלית ציפיתי לאיש עם קלשון וזנב מתפתל שיקבל את פניי ,

" כן בבקשה ? " .

" פה זה העולם התחתון ? " .

" כן , ומי כבודו ? " .

" הרוצח " .

" אהא , רוצח , הייתי צריך לדעת , פשוט היום יש עומס , בבקשה גש לקבלה ומיד נתפנה אלייך

בהקדם , תודה שבחרת בנו " .

אני יוצא בריצה מהמעלית לכיוון החניה ומוצא אותה שעונה על מכוניתה .

דמעותיה איימו להציף את הבניין .

" הייתי צריכה לספר לך מזמן " , מיררה .

העולם נחלק לשני סוגים של אנשים . המבינים יותר והמבינים פחות , אני הייתי משויך לאלו המבינים יותר אך באותו רגע היא הצליחה לתייג אותי אצל הפחותים .

" קרן " , פתחתי בנאום השמור אצל כל גבר לעת צרה .

" את צודקת . אני אשתנה , אני אמצא עבודה , אני אקשיב לך אני אעשה מה שתרצי , איך שתרצי .

את המלכה אני העבד , אנחנו לא אמורים לריב בכלל , הרי נועדו האחד לשניה . זוכרת ? , אמרת את זה רק אתמול אחרי הלילה שקיבל את התואר הטוב ביותר בחייך " .

" לא , אתה לא מבין , אף פעם לא הבנת , וכנראה שגם לא תבין .. " , היא מצליחה לבלבל אותי .

" אתה יושב לך פה כל היום ואני נקרעת בעבודה " , הדמעות נשברו על חולצתה .

היא משכה באפה והמשיכה , " אני מתקשרת להודיע לך שאאחר ולך זה לא אכפת בכלל " .

האמת היא צדקה , החשיבות שלה בעיניי הייתה כמו חשיבותו של בייגלה במאפייה מקומית , אבל כל זה היה מתגמד ברגע שפסעה דרך דלת הכניסה .

" ואם .. " , השתנקה , שלולית גדולה נקוותה תחת רגליה , " אני בוגדת בך , אתה אפילו לא יודע לא טורח לשאול או להתעניין " .

פה זה הכה בי כמו מטוס השובר את מהירות הקול .

סטרתי לה , בלי שום סיבה ללא כל כוונה , לא שלטתי בעצמי , כוח גדול ממני סטר לה לא אני .

נכנסתי למכונית , חיפשתי אותו בקדחתנות . רולינג סטונס , אתם תמיד יודעים מה לומר לי ברגעים קשים מהסוג הזה .

הגשם שטפטף הפך למבול של ממש , כל אדם בעל אמונה קטנה היה מסמל זאת כבכייתו של האל על גורלו . אך אני שסירבתי להאמין בשום דבר שאינו בר תפיסה האמנתי שזהו סתם צירוף מקרים מוזר .

המחשבות התרוצצו במוחי כדבורים בכוורת . נסעתי בלי שום כיוון בלי יעד בלי תחושת זמן . כהות חושים אפפה אותי בזמן שהלהקה שלי מתארת באוזני עד כמה ייחלתי לא להכיר אותך , ואז אני פוגע בו .

אני בולם באחת , הצמיגים משמיעים צרחה מהולה בכאב וקללות גסות .

ראשי נחבט בהגה והלב מאיים לבקוע דרך גופי כקליפה .

ראשי מפמפם והאדרנלין גואש במורד עורקיי , אני מנסה להעריך את המצב תוך מישוש פניי , אני מגיע לאף וחש כאב חד , נשבר .

אני מרים את עיניי ומגלה סדק בצורת רשת קורי עכביש בפינה העליונה של השמשה , ואז חוזרת אלי המציאות בבת אחת כמו נעתי אחורה וקדימה בזמן .

אני יוצא אל הגשם שהפך שוב לטפטוף מעצבן שזולג על עדשות המשקפיים ומכריח אותי לחשוב על מגבים למשקפיים , למה אני חושב על זה אחרי שדרסתי משהו למוות ?

אני מחפש אותו , בין המכוניות , מאחורי פחי זבל ואז אני רואה אותו .

חצי גופו שרוע על הכביש וחציו השני על המדרכה , ילד , שכוב על בטנו רגליו לא נעו ראשו לא זז .

התקרבתי אליו וראיתי כי הוא מתנשם בכבדות . צמרמורת מתחילה לטפס ממעלי גבי לכיוון צווארי .

צינה קרה משתקת מאיימת להשתלט אבל אני נלחם בה , מנסה להישאר בהכרה מלאה .

חוזר ואומר לעצמי לשלוט במצב אחרת המצב ישלוט בך .

אני עומד שם מעל הילד שראשו פעור ושותת דם ואין בי מושג מה לעשות .

להזעיק אמבולנס ? , אך איתם תגיע בודאות גם המשטרה .

מוחי לא מפסיק לעבוד אבל איננו מצליח לתפוס מחשבה אחת מכל אלו המקפצות ככדורי הגרלה .

קודם קרן ועכשיו זה ? .

בורא עולם במה חטאתי שאתה גומל לי .

אני מחליט להחליט .

נכנס למכונית משאיר מאחור את הילד ונמלט מהמקום כל עוד חף מפשע אני .

אני חולף על פני משטרת תנועה בדרכי חזרה לדירה , לבי צונח לתחתונים אך אני מתעשת ומשכנע את עצמי שאף אחד לא ראה ולא שמע , לפחות כך התפללה נפשי .

המעלית גונחת ונאנקת בדרכה מעלה כמו זקנה בלויה אשר נדרש ממנה מאמץ אחרון לפני שמסרה את נשמתה . הדבר הראשון שאחשוב עליו בזמן שאדאג לא להפיל את הסבון בחדר מצחין עם שותף לא רצוי ואלבש פיג'מת פסים דקה שבטוח תעשה אותי חולה , הוא המעלית המחורבנת והאיטית הזאת .

אני נכנס בבהלה על גבול איבוד עשתונות לדירה , זורק את הכפכפים ונכנס למיטה .

עכשיו אני זקוק לשינה עמוקה כשאתעורר כל זה לא יהיה .

אני מתעורר.

בתוך שלולית זיעה , קרה , עיני אשר לא מתרגלות לחושך תרות אחר דבר מוכר .

מוחי מחפש דבר מוחשי להיאחז בו .

למשך מספר ארוך של שניות אינני יודע היכן אני , איזה יום הוא זה , והאם זהו בוקר או ערב .

לאחר שעיני מסתגלות לחשכה אני מבין שאני בחדר שינה , של מי ? , אני מנסה להתרומם אך משהו כבד מונח על זרועי השמאלית , אני מסב את ראשי לכיוון ורואה דמות בגבה אלי , מי זו ? .

" קרן ? " , אני מנסה פעם אחת , הרי לא ייתכן , היא עזבה , ברחה , נסה על נפשה מהחלאה .

" קרן ? " , בקול רם יותר . הגוף הזר מגיב מסתובב אליי ומחייך חיוך רחב שחושף שנים של מסירות דנטלית .

" קרה משהו מאמי ? " .

אני משחזר אחורה את הדברים . הריב ? . הילד ? . המשטרה ? . הכפכפים ? .

" חלמת מאמי , בסך הכל חלום רע . לך תתרחץ אתה נראה זוועה " .

אני מהנהן לעברה . ערפילית עוטפת אותי בזמן שעשיתי את דרכי לאמבט .

השעון מראה 4:37 .

אני יוצא מהמקלחת . אדים אופפים את גופי שהפך ורוד מהצלפות המים על עורי .

אני משתחל חזרה למיטה הקרירה . אנחנו עושים אהבה עד השעה 6:00 .

אני צולל לחשכה עמוקה .

הטלפון מעיר אותי , אני עונה לאחר הצלצול השביעי בגרון יבש .

" הלו ? " .

" מאמי ? , הערתי אותך ? , תשמע משהו צץ אני אאחר " .

" טוב " . עניתי .

" יש אוכל במקרר תחמם ותאכל " .

" טוב " .

" ביי מאמי " .

" טוב " .

חזרתי למיטה בשפיפות כבד כאילו גופי היה שני שליש עופרת ולא מים , השעה הייתה 12:48 .

מסרתי את עולמי לאפלה .

צופר האמבולנס הקפיץ אותי מהמיטה , רצתי אל החלון בכדי לגלות ששתי ניידות משטרה

חונות מתחת לביתי ועוד אמבולנס אחד .

אורות האדום התמזגו עם הכחול אדום ויצרו גוון חדש על חזית הבניין , צוות של שני פרמדיקים מנסים להזיז גוף השקוע בתוך שלולית כהה כלילה .

הסירנות גרמו להתקהלות גדולה של אנשים , אנשים חיים מטרגדיות של אחרים .

צמד השוטרים מחליפים דברים עם אחת השכנות שאוחזת בראשה ומטלטלת אותו לצדדים ללא סוף .

אחרי שיחה קצרה השכנה מצביעה באצבעה לכיוון חלוני , השוטר מסיט את מבטו לעברי ואני חש את עיניו דוקרות בי מאחורי משקפי השמש ומנקבות בי שני חורים .

השוטר מודה לגברת שעדין מנידה את ראשה ללא הרף , מסתובב ומתחיל לנוע לכיוון הבניין .

אני נתקף פאניקה ומוריד את הוילון , לא מעשה חכם מצקצקת תודעתי .

אני שומע את חריקות המעלית , היא תיתן לי את הזמן הדרוש לחמוק מן הדירה .

אך המעלית זריזה מכפי שזכרתי .

שתי דפיקות על הדלת , אני קופא במקומי , לא נושם ולא מניד שום שריר מיותר .

עוד שתי דפיקות , הדלת מאיימת לקרוס תחת העומס .

הקול מהצד השני נשמע תקיף אך יש בו גם לעג מסוים ,

" מר צור תפתח , זאת המשטרה אנחנו יודעים שאתה שם הרי ראינו אותך , אלא אם .. " .

השוטר לא מספיק לסיים את דבריו והדלת נשברת והמנעול מתרוצץ כאילו היה עשוי זכוכית .

אני משותק , רגלי נטועות ברצפה כשורשיו של עץ הסקויה , מביט אל תוך משקפי השמש שלו ורואה את עצמי מתחיל את שרשרת המאסר , נותן עדות , נותן טביעת אצבעות , מתפשט , נכנס לתא , כל זה קורה באיטיות והוא רק מחייך , חיוך של מי שניצח כרגע בהתערבות .

אני מתעורר .

מעיף מבט אל השעון הוא מורה לי 14:51 , אני קם ושותף את פניי , מה קורה לי ?

הטלפון מקרקר .

" הלו  ? " .

" מאמי ? , זאת שוב אני . אתה מקשיב ? , אני חייבת לספר לך משהו . אני מקווה שהאסיפה תסתיים מהר מהצפוי , אתה לא תאמין כשתשמע " .

" מתי את חוזרת ? " , שאלתי ללא כל התעניינות .

" אני מקווה שלפני שש , אני אתקשר יותר מאוחר לראות מה איתך " .

" טוב " .

" ביי מאמי " .

" ביי , וקרן ? " .

" כן מאמי " .

" אני אוהב אותך " .

ניתוק .

הנחתי את השפופרת חזרה ,  חיממתי לעצמי את האוכל , הוא היה תפל מן טעם כזה כאילו הושרה בקערת אבק .

התיישבתי על הספה עברתי על לוחות המודעות , סימנתי יעדים מועדפים לעבודה .

ניגשתי למחשב בכדי לבדוק אם נענו לבקשתי להצטרף לצוות חדש של חברת יזמות חדשה , כלום .

קרן התקשרה שוב בשעה 17:00 , עניתי אחרי הצלצול השני .

" מאמי , אתה שומע ? , אני מתעכבת עוד כחצי שעה , אל תחכה לי ותכין לך משהו לאכול " .

הקשבתי עכשיו בחשדנות מסוימת לדבריה של קרן בניסיון למצוא איזו עדות לכך שהיא במשרד ולא מרחרחת בשדות זרים .

" מאמי ? , אתה שם " .

" כן , כן , אין בעיה קרן אני אכין לי משהו קל " .

קולה של אישה צעירה התנגן ברקע , " קרן בואי אנחנו נאחר " , הדהד קולה .

" מאמי אני חייבת לעוף נדבר כשאני אגיע " .

" טוב " .

" ביי מאמי " .

ניתקתי .

קרן חזרה בדיוק בשש וחצי , היא נכנסה ונראתה מובסת לאחר עוד יום עבודה .

" איך היה היום שלך ? " , התעניינתי בלי ליישר אליה מבט , הבטתי בכתם קטן על מכנסיה .

" זוועה " , היא ירתה בחזרה .

" טוב גם שלי לא היה משהו " .

" זה לא שיש לך עבודה " , היציאה הזאת תפסה אותי לא מוכן , ללא כל שמירה , חשוף לזעמה המתפרץ.

" סליחה ?! " , עניתי לה , ללא כל תחכום או עקצוץ .

" עזוב , מצטערת זה היה בטעות עבר עלי יום קשה , לא רציתי להוציא את זה עלייך , אני נכנסת להתקלח " .

" עדיף שתכנסי " .

" מה זאת אומרת ?! " , חזרה על דברי וקולה היה תוקפני כמו של שוטר .

" כלום , שום דבר " .

" לא , תגיד מה שיש לך להגיד אני רוצה לשמוע " .

ידעתי שאין דרך חזרה אז ניסיתי לצאת מזה עם כמה שפחות נזק , " אני מעריך את העבודה הקשה שאת משקיעה ואני ממש מעריץ שלך , אבל זה לא אומר שאת צריכה לרדת עליי בכל פעם שיש לך הזדמנות ".

" אני נכנסת להתקלח עכשיו " .

" טוב " .

סיימתי לעבור על שלילת הצעות העבודה . קרן יצאה מהמקלחת .

" מאמי , שמעת על המקרה המזעזע שקרה אתמול בלילה ? " .

עניה היו נעוצות חזק בגבי , יכולתי לחוש זאת .

" לא " , עניתי ועניי ננעצו בנקודה מסוימת בקיר .

" איזה בן זונה אחד דרס ילד למוות וברח , היית מאמין שנשארו כאלו אצלנו במדינה אני מאחלת לו להגיע לגיהנום , וכמה שיותר מהר " .

הלם הכה בי . שיתוק אברים . חשתי איך קירות החדר סוגרים עליי . האוויר אזל במהרה והעולם שינה לו צורה .

קיבתי התהפכה ובחילה עלתה ממקום עמוק בתוך גופי .

רצתי אל השירותים כמעט שברתי את האגרטל הסיני שעל הרצפה , והקאתי את נשמתי .