ניכנס לראיון. איש קטן יושב על כיסא מוגבה מאחורי שולחן ... >>> הקלק-י אם פספסת >>>

חבילה

   גלין-גלון, פעמון החדר נשמע. אני קם בעצלתיים ופותח את הדלת. שליח-שירות-חדרים ניצב לפני ובידיו חבילה בגודל בינוני. לחתום כאן הוא מושיט נייר לעברי. אני מקשקש לו איזה שירבוט לצאת ידי חובה, וסוגר את הדלת מאחוריו.

  מסתכל בחבילה:

FedEx

תכולה: REMOTE-CONTROL 

 אני פותח ובפנים אכן נמצא שלט-רחוק עם הוראות הפעלה. הכל נראה רגיל לחלוטין.

    הגפתי את הדלת, סגרתי את הוילונות ועמעמתי את האורות. הוצאתי את מחשב כף היד שלי, שלא נראה שונה מטלפון סלולרי רגיל, אך למעשה היה בעל כוח חישוב גדול פי עשרה, מהמחשב החזק ביותר בשוק האזרחי. הזנתי את הקוד הסודי, וצפיתי בהתפעמות כיצד המחשב והשלט "מדברים" זה עם זה, כמו זוג מכרים ותיקים. 

   המחשב התחיל לפרט את הוראות ההפעלה של השלט:

       0. לביטול לחץ `0` -  [ביטול]  מבטל כל פעולה מלבד `5`. 

       1. להעלם לחץ `1` - [היעלמות] לחץ `1`.  

בחוסר אמונה הבטתי במכשיר שבידי. יש גבול לשטויות שאני מוכן לקבל! מה זה מדע בדיוני? תיכף הם עוד יגידו שכדי לחזור בזמן יש ללחוץ `2`.

       2. זיהוי חיובי - [נעילת מטרה] לחץ `2`.

       3. זיהוי שלילי - [מחיקת מטרה] לחץ `3`.

       4. גירוש כלבים – [רעש דוחה כלבים] לחץ `4`

       5. מטרה פנויה לטיפול – [חיסול מטרה] אזהרה לחץ `5` רק לאחר שניתקת מגע – לא ניטן לביטול.

   בסקרנותי הרגשתי כיצד אצבעי לוחצת `1`, כנגד רצוני, לפני שאני מספיק לעצור בעדה. אור מוזר בוקע מהשלט אבל לא נראה לי שנעלמתי. על צג מחשב-היד נכתב: 

    נ"צ:

                                          XXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXX

    שלט מצב בלתי נראה:

                                   מסיכה הולוגרמית:                              97.50%

                                    מסיכה טרמית:                                96.40%

                                         מסיכת מכ"מ :                                99.00%   

   זמן מצבר:

                                        99:59:92 שעות 

לחצתי `0` מיד והכל חזר מיד לקדמותו.  

   הכל התחיל להסתדר בראשי. סוף, סוף, החוטים התחברו והנורה נדלקה. כבר התחלתי לחשוב ששכחו ממני, ואבלה את שארית חיי בחדר במלון חמישה כוכבים. כמובן שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל ציפיה הינה תמיד אתגר קשה עבורי. 

   כיביתי את המכשירים וחיברתי אותם להטענה מחודשת. הם חזרו להיות טלפון-נייד ושלט-רחוק תמימים. הסטתי את הוילונות, אורות העיר כבר החלו להבליח מבעד לעלטה הצונחת לאיטה. 

   התישבתי על המיטה הרחבה, והבטתי סביב בקירות החדר, שהפך ביתי בשנים-עשר השבועות האחרונים.

 תאורה אפלולית, ציורי שמן של טבע ונוף. באחת התמונות נראה דייג עומד עד בירכיו במים וחכתו מתוחה כאילו העלה בה דג. בתמונה שניה נראה אייל מקרין הקורא בקול לזוגתו. געגועים לטבע, מים, שָׁמַיִם כחולים ומרחבים עוטפים אותי. שקעתי בהזיות.

© כל הזכויות שמורות