חזרה ליצירות
סיפורים

פשוט כמה דברים...

ריף | (29/05/2007 15:50) | 58 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
היה זה מזמן, אז עוד הייתי חיילת "טרייה". עברתי לגור לת"א.
במקום מגוריי לא היה טלפון. מדי פעם פקדתי את דיזינגוף סנטר בכדי לטלפן מטלפון ציבורי.
תמיד היה שם טור של כמה אנשים. זה היה די מוזר אז, כשעוד לא נולד המכשיר הנייד,
להיות נוכחת בשיחה של אנשים זרים.
שיחה אחת לא אשכח לעולם.
הייתה זו אישה צעירה, כבת 20, שמנמנה, לבושה ברישול, בקיצור לא אסתטית כלל ועיקר.
פנים חסרי רוחניות לחלוטין, מין פנים שקשה לזכור אותם, עור שמנוני, לא מטופחים,
ללא איפור, פנים חסרי פנים.
שיער כהה, חסר ברק היה אסוף מאחור בגומי פשוט.
טרנינג דהוי, כפכפי עץ שחוקים.
זו הייתה שיחה ארוכה בינו ובינה, כנראה  לאחר שזרק אותה.
הוא בקושי ענה לה. היא דיברה ודיברה על מה שעשתה עבורו ועל כמה שהוא
לא עשה עבורה ואיך הוא מסוגל לזרוק אותה לכלבים.
ושכדאי לו לחזור ושיהיה טוב, הכי טוב שיכול להיות. נימה דיבורה נעה מנימה תחנונית עד נימת איומים של ממש.
זה חזר על עצמו, לא היה לזה סוף. הבנתי שהוא מנסה לפייס אותה, לדבר לשכלה אך רק גרם לה לפרצי זעם.
הפנים שלה האדימו, הדיבור המהיר, משתנק, הריר שהשפריץ לה מהפה, הכאב המוגלתי שפרץ מכל מילה.
היה זה מראה מזעזע, מחליא, טיפת כבוד עצמי לא היה שם. קנאה, שנאה, ייאוש.
יכולתי להבין לליבה, אך לא הייתה בליבי טיפת רחמים אליה.
לא יכולתי לשאת את זה יותר, עזבתי את המקום ובדרכי הביתה נדרתי נדר.
"לי זה לא יקרה".
לעיטים אני נחנקת מעוצמות הכאב שבשירים, ליבי נקרע.
אתרי שירה נוטפים דם, דמעות וייאוש.
לעיתים אני חשה כחברה במועדון מוזר, מועדון עלובי החיים.
שיר רודף שיר, כאב רודף כאב, ואני מרגישה נסחפת למצולות של חוסר שפיות.
אך לרוב אני נפעמת מיצירות שיודעות לקפל את הכאב בכשרון, מקוריות, ויופי נדיר.
ואז הם מפסיקים להקרין מסכנות.
הם הופכים לתכשיטי חיי.
 

תגובות

חזרה ליצירות