לאחר היום נשכבתי על מיטתי,בוהה בתיקרה.
מרגיש דקירות קטנות בלבי,עקצוצים,הרהורים אם אפגוש אותה. מביט דרך החלון לאותו מקום שנעצרנו בו ושפיתנו נפגשו,עלו אחד על השני. הכל נעשה חשוך בחוץ,השמש שקעה,הים התחיל לגאות,הרגשות גם. התגעגעתי אליה,לא ידעתי מה יהיה איתי. מה אעשה ואם אחפש, אז איפה. הספק הפך לחול חם בגופי,טובע בסף האי-שקט שבי.
נרדמתי,נרדמתי לחלום שרק נעשה כבד יותר לאחר שקמתי. מטריף מבטי,לאן לפנות,לאן ללכת,האם לחכות.
יצאתי אחוצה,מרגיש קפוא ורותח מבפנים. הלכתי לאותו מקום ושמתי לב לפתק המודבק על המדרכה וכתוב בו - "אוהבת אותך,לא יכולתי לישון כל הלילה. תפגוש אותי בגשר ב-6 בערב. אני מחכה.". הלב שלי התכווץ קצת מידי,מספיק כדי לפרוץ אחוצה.
חזרתי הביתה,נכנסתי לחדר,מנסה לחשוב על מה אדבר. מה יקרה שם. האמת זה לא הפריע לי על מה אדבר,כי בסופו של דבר,כך זה לא יהיה.
חיכיתי לה שם,עם מבט מושפל מטה על הגשר. זה הרגיש חדש. לדעת שהיא תבוא. ברגע אחד הדופק שלי קפץ,פעם אחר פעם,מבטי קפץ אליה. רוצה להתקרב עד טשטוש. לא איבדנו את מבטנו לא לשניה.
"זה הזוי"
-"כן."
"זה קרה. אני שחף."
עינייה נאנחו לרגע.
-אני שמיים".
-"בוא נשב.".
הנהר הרגיש חשוב מכרגיל,עבר תחתינו במן רוגע,בקרירות ישבנו. זה הרגיש שרק אנחנו חמים פה. משהו קרה בנו.
"אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?"
-"עברתי אתמול עיר"
"בגלל ההורים?"
-"כן,עבודה וזה."
"מהיום אני מודה לכלכלה 'הצומחת' שלנו"
-"ובכן,אנחנו רק נעלה".
שפתינו התקרבו. עולות אחת על השניה לארמון התשוקה. מחפשים אחר מפתח הלב.
".."
-"..".
"חח,ובכן,שנעוף? או שנלך?" קרצתי לה.
-"נלך. עוד מעט יש שקיעה.".
פרק 3
הלכנו לחוף,זה הרגיש מוזר,הלכנו בידיים שלובות.
במן שקט שהולך איתנו,לבש את הרעד שבנו.
"אז מה עשית בעיר הקודמת שלך?"
-"לא הרבה. היו לי כמה חברות טובות. בית-ספר וזה.".
"את מתגעגעת אליהן?"
-"לא ממש,פשוט אני מעדיפה להיות לרוב עם עצמי.
שלא תבין אותי לא נכון,אני אוהבת אנשים. כן. פשוט אין הרבה כאלו."
"אז מה עשית כל הזמן הזה?"
-"אני מנגנת בכינור.".
"כינור. הו זה כלי יפיפה."
-"כן.".
"זה כמו לנגן על מיתרי הלב."
-"א...".
היא עצרה. עצרנו. היא משכה בידיי אליה,לכיוון הלב. מרימה את הראש למעלה לשתפיי.
זה הרגיש קרוב מאי פעם. מספק עד שראיתי כמעט והתפוצצו מחום ותשוקה.
שמתי את ידי על אגנה,להרים את הרגש. עוד יותר,עד כמעט טירוף תשוקה בשפתינו.
שערה עף באוויר כתווים ברוח,מנגנים לנו מנגינה חושנית.
לא יכולתי לעצור,האהבה נצמדה לנו לנשמה. לא מרפה לרגע,מטריפה תנועותינו למעגל של תשוקה
מלא סומק. השמש לא סנוורה לנו,חומנו והרגש סנוורה אותה, מחמה היא שקעה לשקיעה מלבבת מאחורינו,כרקע שלנו,ולא משתווה לחוויה זו שלנו.
היינו צורה אחת,ככתם אחד בגופנו ומתפשט בצבעים. חושק לגלות את הצבע הבא.
-"וואו."
היא נדהמה קלות. לא הבינה ממה שקורה סביב. לרגע חשקה שוב.
הקפנו את השמש בתשוקה.
"הו. כן. בהחלט.". חייכתי קלות בהרמת גבות זריזה.
הזזתי לה את השיער מאחורי האוזן.
קפצנו לחוף,הלכנו על שפתו,מרגישים רענון על סף שלוותו.
נשכבנו על החול,באוויר שרר חום אימים. התגבשנו בחול מסתכלים בכוכבים הצצים
לאט לאט,כגופנו הנצמד יותר ויותר. נרקמנו בחול,מזיעים,משועשעים מהמצב. הספונטניות היא סיפור אחר.
כמעט והבשלנו למין פרץ של להט אחד לשני.
פרק 4
רגליה נפסקו לשקט של התשוקה בה
הזועקת מפיה בהנחות רותחות
מלאות לחות וזיעה נוטפת לצוורה
גופה רטט מעלה ומטה
כמו חיית תשוקה שלה
הנובעת מרגליה
הנפסקות על החול,יוצרות סימנים,
חודרות למעמקי החול העולה על רגליה,
חופרת לקרבה יותר ממה שהנחותיה הכניסו
לראותיה המדהימות
מרימות חזהה לאוויר
חולצתה פרומה על הקרקע
רטובה,נוטפת,מרגישה משבי רוח חמים
בגוף,ידיה גולשות בגופי
שערה שרר לצדדים,מעלה,לא חוזר בעצמו,
קצוותיה גדלו מנשוא,עברו סף,
שזופות מהשמש החודרת דרך
גופך רתת כנגד הגלים של הים
הקרב יותר בגאותו אלינו
הופכים חלק ממנו במימנו אליו
משתפים אותו במינרים,עלינו
במחשבך הפכתי למציל שלך
בסככה
אחנו טובעים בים
חווים אותו במצולותיו
טועם מימיו
מגלה פנינת הים השופע בשפות הים
הפותחות גאות,שפע וקצף עם הגלים הנשברים על.
גדותיו נפרצו
בשקיקה עלינו אחד על השני,
התהפכנו שוב,ושוב בחול
האוויר כמעט ונגמר סביבנו
לח כל כך
על עורנו גוזם שערותנו מיובש
אורנו נגזם ופרח לצללים בין גופנו.
העננים קנאו בנו,כמעט והורידו גשם,
עד בוקר,דרך הלילה,והטל היה כדבש
במינו,על שפתינו דרך הלילה.
בבוקר חדש,שטפנו עצמנו,במן שיטפון של שמחה רעננה
תחת מקלחת ערומה לעינינו.
--
כתיבת סיפור הופכת להיות יותר ממכרת. הרבה יותר פירוט,הרבה יותר רגש. בלי להתחבא מאחורי מילים.
תגובות יתקבלו בשמחה.
