גשם בחוץ וכבר שלושה שבועות לא שמעתי את קולך.
צחוקך מהדהד איפשהו שם, מילותיך כתובות בראשי וטונך הרגוע חקוק עמוק בליבי.
טיפות הגשם הכבדות משמיעות קול עמוק כאן על חלוני,
השירים העצובים שברקע לא עוזרים במיוחד.
אני מסתכלת על הפלאפון וחושבת, אולי כבר שכחת...
שלושה שבועות של כאב, למידה, התבגרות והתגברות.
אני כבר לא בוכה כמו פעם, אוספת את כל החלקים ומתאמצת להישאר שלמה. את קולך לא שמעתי מאז השיחה האחרונה, אבל מההודעות לא נגמלנו לחלוטין.
אני שולחת לך אמיילים מרגשים, בהם אני שופכת את ליבי,
כי אמרת שאפשר.
אמרת גם שלא תגיב עליהם, והבנתי את זה.
אבל למייל האחרון כן הגבת.
וגם הודעות אתה שולח רק מדי פעם,
דואג לי, אני מרגישה את זה ומעריכה מאוד,
קשה לי המחשבה שלא תדאג לי יותר...
ובלב אתה נמצא בדיוק כמו פעם.
לא זזת אפילו מילימטר.
וההוא שהתחיל איתי ועשה לי עיניים,
לא משך אותי בכלל.
אף על פי שאם ליבי לא היה תפוס,
אז כנראה שהייתי נותנת צ'אנס.
הזמן שעובר, אמנם מרפא את הכאב, אך לא משכיח אותך.
אתה הדבר המיוחד ביותר ששלחו לי מלמעלה,
ואני נאלצת להתמודד בקושי רב עם חסרונך.
אני חזקה, אמרת. אחד האנשים החזקים והנפלאים ביותר שאתה מכיר... וכמובן שאנחנו נתגבר על זה...
כן, יקר שלי, כמובן.
אבל בלילות כאלו, בהם אתה כבר נרדמת, מוכן לשבוע חדש,
אני יושבת בחדר מול מחשב קר ושומעת את הגשם על החלון שלי.
מטבע הדברים שלך יהיה יותר קל, אתה בחור, אתה לא מתעמק בזה...
קשה לך, אני יודעת ומרגישה, אבל אתה מתמודד...
ואני לא מסוגלת.
אני חזקה, כן, שמענו, ראינו, הרגשנו.
אבל אני יותר מדי מחוברת לרגשות שלי...
ההגיון, מבחינתו, שכח מזמן. המשיך הלאה.
אבל הלב שלי שלך, אהוב שלי.
פשוט שלך.
כבשת אותי בצורה יוצאת דופן,
אהבת אותי ללא גבולות,
עשית לי כל כך טוב,
הראית לי שקיימים בחורים כמוך בעולם,
הצחקת אותי בדרכך המיוחדת,
לימדת אותי דברים רבים,
זרמת איתי,
טיפחת אותי ואת השגעונות שלי,
ידעת לא לוותר עלי בזמנים פחות קלים...
ועכשיו אתה כבר לא שלי. אני צריכה לשחרר אותך, ואני אכן מנסה.
אני חייבת להמשיך הלאה בעצמי, לפנות מקום בלב,
אבל זה קשה.
לא תיארתי לעצמי כמה אתגעגע לקול שלך,
לצחוק שלך,
לכל היופי שיש בך.
לא תיארתי שכשתלך, אהבתי רק תיגדל ותתעצם...
כנראה שלא קלטתי כמה אני אוהבת אותך...
ועכשיו, מאוחר מדי.
המשכנו הלאה, עברנו את "שלב ההתנתקות".
אתה דואג לי, שומר עלי, חשוב לך שיהיה לי שמח וטוב,
אתה אוהב אותי, אני יודעת.
ויקח זמן עד שליבך יתרפא.
אבל אתה גם יודע לעשות את ההפרדה הזו,
מה שאני לא מצליחה.
ואני נותנת לרגשות שלי לשחק בי,
לשגע אותי,
לגרום לי להתגעגע ולבכות.
ואין אף אחד בכל העולם שיוכל להבין את הכאב הזה,
כי זה כאב של אהבה מיוחדת,
בין איש מיוחד,
לילדה קטנה שמאוד אוהבת דברים פרוותיים וחמודים,
וקנתה לעצמה שרקנית נהדרת ושמנמנה.
יקר שלי,
אנחנו נתגבר.
לא אאכזב אותך...
אוהבת אותך.
